זה קרה לפני חמישה חודשים ושלוש עשרה ימים.זה היה השיא.ישבתי שם,בחוץ,שבורה מרוסקת ומיואשת. הוצאתי הכל מתוכי,כל הרעל ששכב לו שם יותר מידי זמן והכאיב לי בלי סוף.פרצתי את המחסומים שלי וסיפרתי לה שלא טוב לי, שאני סובלת . והיא לא דיברה,רק הנהנה מידי פעם. ואחרי ששפכתי החוצה הכל,אמרה שזה לא יכול להמשך ככה יותר,שאני חייבת לשנות. ובאותו הרגע זה היה נראה הדבר הכי לא אפשרי ביקום, אבל הבטחתי לעצמי..הבטחתי שאני לא נותנת למצב להשאר ככה, שאני לא אמשיך לסבול. וזה קרה בדיוק לפני חמישה חודשים ושלוש עשרה ימים. ואני במקום שונה עכשיו. בצעדים קטנים שאף אחד לא רואה אבל אני מרגישה,בצעדים האלו אני עושה לי טוב. לא ביקשתי עזרה ואני גם לא אבקש,במקום מסויים אני אפילו סומכת על עצמי,דבר שקרה רק בחמישה חודשים האחרונים.אני מרגישה טוב עם עצמי,אשכרה מרגישה טוב. ועוד לא סיימתי,אני בדרך לשם, בדרך לנסות להיות הכי טובה בשבילי, ולא לפחד יותר שאני לא מספיק טובה בשבילם. נשאר עוד חלק אחד והוא החלק הכי קשה,וזה בעצם המבחן האמיתי.אני אמיצה מספיק?

אני רוצה לספר לילדים שלי שהדרך הכי טובה לאהוב את עצמך היא לעשות רק מה שטוב לך. וזה יגיע, אני בטוחה.