על קצות האצבעות

לקראת סיום הלימודים אני מתחילה להיות מוטרדת, הרי יתפנו לי יומיים בשבוע, למעשה יום וחצי, אבל מי סופר, מבחינתי אפשר לדחוס ליום וחצי יומיים עבודה, ואני שואלת את עצמי מה אעשה. לא מתקבל על הדעת שלא אעבוד, בטח לא במצב הכלכלי של היום ובטח שלא מתאים לי לשבת בבית.

כרגע אני מפנטזת על חודש-חודשיים של בטלה מתוקה יום וחצי בשבוע, אבל לא אוכל ליהנות מהבטלה באמת אלא אם אדע שיש עבודה באופק.

לכן החלטתי לעשות מעשה.

כבר עשר שנים אני מנסה להכנס לעבודה בחברה גדולה עם גב, עם ועד עובדים שאף אחד לא מעז להתעסק איתו ובעיקר , ברגע שיש קביעות, פשוט לא ניתן לפטר אותי.

ניסיתי לאורך השנים, טוב, סוג של ניסיתי. עשיתי קולות של "אני רוצה" אבל לא במקומות הנכונים, לא בזמן הנכון ולא בדרך הנכונה.

אבל עכשיו , כשאני מרגישה את החופש מתקרב החלטתי לעשות מעשה.

קבעתי פגישה עם המנהלת האחראית, זו שיכולה להחליט אם כן או לא והתחלתי לשקשק.

החשש לבש אצלי צורה של כעס. מראש כבר "ידעתי" מה היא תגיד לי ואיך היא תמרח אותי ואיך תנפנף אותי בלא כלום.

בלילה שלפני היה לי קשה להרדם.

ולבסוף הגיע היום.

כשהגעתי לפגישה, כמה דקות לפני הזמן , צפיתי שהיא תייבש אותי בהמתנה, זה הרי תרגיל כוח ידוע , אז הצטיידתי בחֶברה נעימה במיוחד והתכוננתי להמתנה ארוכה.

להפתעתי ההמתנה ארכה דקה וחצי בדיוק. בדקתי.

נכנסתי והתחלנו לשוחח.

אני מכירה אותה מאז שהתחלתי לעבוד. למעשה אני עובדת במתקן ששייך לה ובחודשים האחרונים אפילו בתפקיד של אחראית (אני! אחראית!) אז התחלנו את השיחה בסמול טוק חביב ונעים.

היא היתה חמימה ונעימה, ידידותית ואיכפתית.

כשעברנו לביזנס אמרתי לה בגילוי לב את מה שאני מרגישה ומה הייתי רוצה שיהיה.

אמרתי לה שכבר עשר שנים אני רוצה להתקבל לחברה ושהנה היא מקבלת אחרים אך לא אותי ושזה די חורה לי, אחרי כל השנים, אחרי שאני עושה את עבודתי בצורה משביעת רצון.

היא אמרה- אף פעם לא באת אלי כמו שבאת היום, נכון?

ואמרה את זה בנימה עינינית ופשוטה.

נכון, באמת לא באתי אף פעם ככה, וחשבתי שאולי זה באמת מה שאני צריכה לעשות.

תשלחי לי קורות חיים, היא ביקשה, הרי גם את זה לא עשינו מעולם, והם יהיו מונחים לי פה על השולחן, את תהיי בראש מעיני.

אחר כך הציעה לי עבודה אפשרית עתידית שיש בה את אותה אחריות שיש לי היום ובהיקף גדול ממה שאני עובדת היום.

אחר כך שוחחנו עוד קצת על דא ועל הא.

יצאתי מרחפת מאושר.

וכבר ישבתי לכתוב את קורות החיים שלי.

ימים יגידו מה יקרה.

בכל מקרה למדתי לקח חשוב, כמה לקחים בעצם.

בכל מקרה הרווחתי.