קצת לפני התחלתי לעבוד במקום החדש, חליתי. השתעלתי שיעול מזעזע ולאורך זמן בלתי סביר. שיעולי קורעי ריאות, מעלי דמעות בעיניים ומפוצצי ראש. לא ישנתי לילות שלמים, בקושי עמדתי על הרגליים בימים ואחרי שבוע וחצי , כשכמעט התעלפתי, הבנתי שמשהו לא תקין והבנתי שאני צריכה לקבל טיפול. הטיפול האנטיביוטי כמעט חיסל אותי ורק אחרי שלושה ימים של טיפול, כשכמעט לא הצלחתי לעמוד ישר, החלפתי טיפול והתחלתי להשתפר.
ההרגשה הרעה, החולה, די מהר עברה לה, אבל נשארו שיעולים שהלכו ופחתו לאט לאט, ממש ממש לאט. לקח עוד כחודשיים עד שכמעט נעלמו לגמרי.
כמעט. עברו עוד קצת יותר מחודשיים ונשאר לו רק שיעול שו שניים או ארבעה מידי פעם בבוקר.
המילים- בטח נדבקתי בשעלת - חלפו במוחי יותר מפעם אחת.
אבל בכל מקרה, נגד שעלת אין מה לעשות, מלבד לקחת אנטיביוטיקה מהסוג שלקחתי ממילא ולחכות שיגמר.
אז אני מחכה.
ופתאום שמתי לב היום שבימים האחרונים אני עייפה יותר מהרגיל. עייפה עד כדי לצנוח למיטה חסרת כוחות לחלוטין ברגע שאני מגיעה הביתה, עייפה עד כדי לקום בבוקר כשכל הגוף כואב מעייפות וגם שמתי לב שהשיעול חזר.
לא נורא כמו שהיה, ממש לא מתקרב אפילו. אבל עדיין יותר מציק ממה שהיה עד כה, קצת יותר תכוף.
אין לי ממש סחרחורות, אבל תחושת טרום סחרחורת כשאני קמה מהר או מסתובבת בזריזות.
חזרתי אחורה לקרוא את הפוסטים הקודמים של לפני ארבעה חודשים, כדי להזכר איך הרגשתי ולהזכיר לעצמי שמאחר ואני נוטה להתעלם מתחושת חולי, אני עלולה להגיע למחוזות חולי שאני לא רוצה להגיע אליהם מתוך זלזול והזנחה רבתי. לכן אני מצהירה פה שאם אני לא משתפרת עד תחילת שבוע הבא, אני אדאג להבדק, ולא אחכה עוד.
טוב, מה אני אעשה? זה חייב לחכות לשבוע הבא. אני צריכה לעבוד עוד ברביעי, חמישי ושישי. אחר כך יש לי מנוחה יחסית עד יום ראשון. חוץ מאיזו נסיעה משפחתית בלתי נמנעת. אבל הגמל לא יוכל לבוא, כך שלפחות אשן טוב יחסית בסופ'ש. מזל שאני מתנחמת בזה.
גם כן נחמה. הכי הייתי רוצה להתכרבל עכשיו ולעצום עיניים.
ולא לחשוב על כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
