אתמול בערב הוזמנתי לחתונה, כלומר את ההזמנות קיבלתי בעל פה לפני ארבעה שבועות ובדואר לפני שלושה וחצי שבועות ובנוסף בכל פעם שחלפתי על פני הבית של המזמינה קיבלתי מבטים שלא יכולתי לפרש אלא כמזרי אימה, מהסוג של "נראה אותך לא באה לחתונה של הבן שלי..." ועל פני הבית עברתי לפחות פעמיים ביום, כי מדובר בבית של שכנתי הקרובה ביותר, שלא לומר יותר מידי קרובה. כך שספגתי מבטים כאלה מידי יום, בתוספת כתוביות מילוליות מידי פעם (את זוכרת שיש לנו חתונה בעוד שבוע?)
כמובן שלא היה מדובר בחתונה עם חופה ורב, את זאת הם עשו לפני שבוע למפרע, אבל אתמול הם עשו מסיבה.
אני מבחינתי הייתי גרה על קצה של הר. או באיזה חווה נידחת באוסטליה, כשהשכן הכי קרוב נמצא במרחק שעות נסיעה. אני לא אוהבת שכנים ולא רוצה שכנים ומעדיפה שהאנשים שסביבי שיהיו כאלה שבחרתי בעצמי ולא שנכפו עלי מכורח נסיבות כאלה ואחרות.
אני סוציומטית ידועה ומיזנתרופית חובבת בשעות הפנאי, אז למה ההתעקשות הזאת להזמין אותי?
אחרי שהתחמקתי מהזמנותיה לקפה (עשרות פעמים), הזמנותיה לבוא לשבת אצלה בחוץ כי נורא נעים ככה (פעמים רבות) הזמנותיה לבוא לעשות איתם על האש ביום העצמאות (השנה ובשנה הקודמת) ובכלל לאור העובדה שהצלחתי להמנע מכל מגע קרוב יותר מ"היי היי" ולאור זה שהיא שלחה לי הזמנה ואמרה לי יותר מפעם אחת שהיא מצפה שאגיע למסיבה, ממש לא היתה לי ברירה. הייתי חייבת ללכת. מה גם שיש לה זוית ראיה נוחה ושהיא מתצפתת על הכניסה לבית שלי ולהבדיל ממני, גם בולשת אחרי שעות העבודה והמנוחה שלי ויודעת בדיוק מתי אני בבית ומתי לא.
כמובן שבצהרי אתמול הגמל שלח לי הודעה שצפויה לנו בערב תאוות בשרים, שזו דרכו לומר שהוא שוב קנה את צלעות הטלה המדהימות והפילה הרך המיושן שהקצב היקרן-אך-השווה שלו שמר לו ושאנחנו הולכים לאכול טוב טוב הערב. שזה אומר שאני לא צריכה לאכול אוכל חתונה ושאני אפילו לא משלמת על המנה שלי, כי לא תהיה כזו. אבל אני משלמת על הזכות לפסוע מעדנות ולשבת באירוע שלא בחרתי ולא רציתי ושאפילו התשלום לא פוטר אותי ממנו.
ההזמנה היתה לשבע בערב. אבל בגלל שהם בית צמוד לשלי יכולתי לשמוע את ההכנות כבר מארבע אחר הצהריים, שזו היתה השעה שבה הגיע הקייטרינג היוקרתי שהזמינה ובה התחילו לעלות ניחוחות לא רעים בכלל. ממש לא של אוכל חתונה סטנדרטי.
בשבע וחצי התחלתי לחוש אי נוחות כששמעתי את האורחים מצטברים ובאים בחצר שהם האירו וקישטו יפה כל כך.
התקשרתי ליוגה כדי לברר איתה א. אם היא מוכנה לבוא איתי, כי ממש לא בא לי ללכת לבד.
ב. אם היא יודעת איך קוראים לבן ולכלה של המזמינה, כי ברור שזרקתי את ההזמנה.
לא, היא ממש לא מתכוונת לבוא איתי, ואם היה לי שכל ואסרטיביות גם אני לא הייתי הולכת וכן היא דווקא זוכרת את השמות. יופי, יכולתי לכתוב את הברכה (מה לעזאזל כותבים למישהו שאין לך מושג אפילו איך קוראים לו?) ולכתוב את הצ'ק (קל יותר מבחינה מעשית, אני יודעת מה לכתוב, אבל מבאס הרבה יותר).
בשמוונה בערב גמרתי להתלבש, והבנתי שאין לי ברירה, אני צריכה לעשות את זה ולגמור עם זה ודי.
ענדתי חיוך חברתי וחביב ופסעתי את המטרים הקצרים עד לחצר המוארת באור יקרות
המארחת ניגשה אלי ואני חיבקתי אותה והתנצלתי על האיחור (את לא מבינה איזה פקקים היו לי בדרך!) לאור העובדה שהיא צחקה בקול רם, הנחתי שהיא שתתה קצת יותר יין ממה שהיא רגילה.
בשלב הזה גיליתי שולחן עם אנשים מוכרים, וכיוון שהחיוך הידידותי לסביבה עוד היה עלי, הצטיידתי בכוס יין, ניגשתי והזמנתי את עצמי לשבת.
מהר מאד הסתבר לי שליד השולחן יושבים אנשים מעודכנים (ברכילויות המקומיות) והשעה וחצי הקרובות חלפו בהתעדכנות רבתי מהסוג הכי מעולה, כזה שכולל שמיטת לסת לאור חדשות בלתי צפויות ומפתיעות וכולל זעזוע שמרני של "וואו אני לא מאמינה!" על חדשות שמצדיקות תגובה כזאת.
אולי רכילות זה לא דבר יפה, אבל זה כייף שאין דברים כאלה.
כעבור כשעה וחצי המסיבה התחילה להתפזר ואני ניצלתי את ההזדמנות והתפזרתי לביתי בזריזות. בדיוק בזמן, רגע לפני שהגמל הגיע והכין לנו ארוחה שאכן אי אפשר לתאר אותה אחרת מלבד תאוות בשרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
