או קיי, הנה הגיע תורי לכתוב על נעליים שחורות.
את הספר קיבלתי מאבי במתנה, מתנה מרגשת במיוחד עבור מי שאוהב לקרוא ספרים מחד ואוהב לקרוא בלוגרים מסויימים מאידך,וכאשר השניים משתלבים זה בזה
השמחה גדלה עוד יותר.
לקח לי קצת זמן לקרוא את הספר, אבל לא בגלל שהוא לא קריא, נהפוך הוא, הספר קריא ביותר, הקריאה זורמת וקלה , הפרקים קצרים והדפים נהפכים במהירות.
כל כך במהירות הם נהפכים שכשהגעתי לדף האחרון הופתעתי באמת וחיפשתי המשך אפשרי בדף שאולי נדבק לדף, לשווא. או קיי אבי, מה הלאה
? לאן זה ממשיך? לאן זה הולך?
הכתיבה היא מינימלסטית ומותירה לקורא הרבה מקום למחשבה עצמאית משל עצמו, לעיתים מצאתי את עצמי מדפדפת אחורה כדי להבין הקשרים מסויימים לדברים שנכתבו, בעיקר כאשר היה מדובר בנושאים שאינם כוס התה שלי.
הספר עצמו מטריד, קודם כל הנושא שלו, אחר כך הקלות הבלתי נסבלת של המוות, לקיחת החוק בידיים וההתדרדרות של החברה כולה.
סגנון הכתיבה מעצם המינימלסטיות שלו מדלג על תהליכים ומביא את הסיפור משלב ההחלטה היישר לשלב התוצאות, מה שנותן את התחושה האפוקליפטית של אבדן כל רסן ופיקוח, ושוב איזו קלות בלתי נתפסת של התרחשויות.
יכול להיות שככה עשויים באמת להתנהל דברים ואני פשוט תמימה מידי
?
באמת שאני לא יודעת, חלק גדול מהדברים שנכתבו זרים לי לחלוטין , ולכן היה לי קשה לדעת מה אמיתי ומה לא, מה אפשרי ומה פיקטיבי לחלוטין. בחלקים גדולים של הספר ייחלתי שמדובר בדמיונו הפרוע של הסופר בלבד.
בעיה עיקרית שהיתה לי עם הספר היא
הנימה השובינסטית הכבדה או אולי פשוט מוצפת הטסטוסטרון שבו כתוב הספר. נימה צבאית קצרה עמוסת ראשי תיבות ומונחים ליודעי דבר. וצימצום הדמויות הנשיות למינימום, למרות שהעצמאות של נירה(והחשיבות שלה בעלילת הספר) לא מוטלת בספק, היא ושאר הנשים (המרומזות ברובן) בספר מהוות רק רקע להתרחשויות המאד גבריות.
אבי, כל הכבוד על הספר המיוחד שלך, על האומץ להוציא אותו, על הסבלנות והמתח שקשורים בזה ועל זה שהבייבי שלך כבר בחוץ, בעולם הגדול.
עכשיו בשבוע הספר
– לכו וקנו את הספר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
