אשליות

קולנוע. איזו חוויה. כל החושים שלך, כל העצבים שלך, כל התאים שלך- הכל. הכל מכוון למקום אחד. למקום שגורם לאיבוד חושים, לאיבוד עצבים ולאיבוד תאים. ודווקא אני, זו שמכירה את כל הטריקים ואת כל השקרים מקרוב, הולכת לאיבוד בקסם. דווקא אני שיודעת איך צילמו את זה ואיך העיפו את השני באוויר ואיך הפיצוץ ההוא קרה- דווקא אני הכי מוקסמת מהכל. בפה שמוט מלא הערצה, בעיניים בורקות מלאות קנאה ובדופק מואץ שמכניס אותי לסט הצילומים אני משתתקת. מרגישה רצון עז להישאר לנצח בתוך האולם. מוקסמת, נדהמת, משתוקקת ובעיקר תוהה.

האם כל זה לא גדול עלי יותר מידי. האם אני במסלול הנכון, בשאיפה הנכונה. האם אני מסוגלת להבין את הדקויות המטורפות שהם מבינים, לרדת לרזולוציות שהצופה הפשוט מהצד לא מבין- אבל אני כן. שעל מצלמה אחת עמדו, סביר להניח, לפחות 6 אנשים במקרה הפשוט, שהיו שם אלפי ניצבים שתודרכו בדיוק מושלם, שקיימת תאורה שגם אם תתאמצו ממש לא תוכלו להבחין בה בשום מצב למרות שיש שם בפנסים בגודל של הבית שלכם פחות או יותר. אתם לעולם לא תדעו שעל כל ניצב שיש בסרט יש לפחות פי 4  אנשי צוות. שלפני כל צילום, ואפילו הפשוט ביותר, מקימים סט שלוקח 3 שעות מינימום של בניה מוקדמת ותכנון. שכל דקה שאתם רואים במסך נזקקה ליום צילומים שלם. שמאחורי הקרדיטים שאתם קמים בהם בסוף הסרט, עומדים אנשים שכל אחד מהם השקיע את הנשמה שלו בשביל התוצר המוגמר. דברים שהקהל הפשוט שרוצה רק לראות סרט ולהתנתק לא מבין, אבל אני כבר מתחילה להבין טוב מאוד.

זה החלום וזה הפחד. הכל מסתכם בכך.

יצאתי מהסרט נדהמת. מהסאונד הבלתי רגיל שהצליח לעורר אותי רגשית, מהתמונה החדה שגרמה לי להרגיש שאני ממש שם, מהצילום המטורף, מהתאורה הבלתי רגילה שכל כך קשה לעשייה, מהמשחק המעולה ומהבימוי. כתר ענק מימדים שאם הקב"ה ייתן לי את הזכות אני אזכה לחבוש. לחבוש ולעשות עימו חיל. בעזרת ה' נעשה ונצליח ונשנה ונשפיע ונהפוך את הדברים לטובים  יותר. הלוואי, הלוואי שהוא יזכה אותי.  שאני אזכר בעוד 10-15 שנה ביום הזה ואומר: "הצלחתי.". בע"ה שאני אזכה לחיות את החלום. אמן.