(בסימן יותר מידי שעות חופשיות במערכת)

במהלך השבוע האחרון רשמתי כמה וכמה טיוטות, אבל אני יודעת שאף אחת מהן לא משקפת את המצב שלי באופן אובייקטיבי, מה שדי עושה הגיון.

בכל זאת, אני אנסה לסכם את כל מה שעבר עליי עד עכשיו.

בית ספר-ביום רביעי התחלתי ללמוד, שזו מילה די גדולה יחסית למה שהיה לנו עד עכשיו. היו לי שיעורי היסטוריה, אנגלית, צרפתית ובעיקר שעות חופשיות. פתאום מתחילים להתעורר ספקות לגבי חלק מהבחירות שלי, כל כך שונות ממה שהכרתי עד עכשיו. למעשה הדבר היחיד (בינתיים) שאני שמחה שלקחתי על עצמי זה היסטוריה ברמה מוגברת.

אבל המורים נחמדים, נראה שהם מבינים את המצב אליו 50 תלמידים נכנסו ושהם ינסו לעזור.

בית הספר די יפה, הוא מחולק לשני מבנים-בית הספר היסודי והתיכון-אך שניהם צמודים זה לזה, ים של מתקני אופניים ברחבת הכניסה, שלוש קומות של חדרי כיתות שונות, ספריה שכיף להעביר בה את השעות החופשיות (שעות למידה שבינתיים אין במה למלא אותן).

תמונות יהיו ברגע שאני אקנה כרטיס זכרון חדש למצלמה, כי יש פה משהו נגד ציוד צילום של ישראלים-כנראה גנבו את המצלמה של מאיה ומישהו איבד את כרטיס הזכרון מלא התמונות של המצלמה.

היום כנראה יהיה לי מבחן במתמטיקה, בתקווה שהיד לא תהווה מכשול.

*הלך מעולה, היועצת המקסימה של בית הספר רשמה למעני, מצחיק לקשר בין מושגים במתמטיקה בשפות שונות-בחיים לא חשבתי שאני אצליח.

מנסים לעזור לי כמה שיותר בגלל המצב-הגבס שלי כבר מלא לחלוטין בחתימות שונות בשפות זרות מרחבי העולם, פותחים לי דלתות וסוחבים דברים, כבר לא מביך לבקש עזרה.

אפילו יממנו לי את הנסיעות באוטובוס לבית הספר, שאגב הן יקרות בטירוף-משהו כמו 12.5 ₪ לכיוון, זה בטח חלק ממגמה ירוקה שתכליתה היא לעשוק אנשים שלא רוכבים על אופניים. הגבס הוא כבר עור שני בשבילי, שזה טוב כי אני לא רוצה לדמיין מה מצב העור הראשון שלי, אבל לפחות נשארו לי עוד פחות משלושה שבועות איתו.

חילקו את השכבה שלי לכיתות אם. המחנכת שלי היא גב' בליין, שמההכרות הקצרצרה איתה עושה רושם של אדם טוב ולבבי, וזה חשוב לי היות והיא תלווה אותנו בשנתיים הבאות.

חדר-אני אוהבת את החדר שלי יותר ויותר. אתמול קיבלתי חבילה מהבית עם שעונים ששכחתי בבית, מגבת ענקית כמו שאני אוהבת, תמונות של המשפחה והחברות, לוח שנה עברי ודגל ישראל שלא מיועד לאצטדיונים (כמו הקודם שלי). הלוח שאך מילאתי בכל מכתבי הטיסה מהבית נראה עכשיו כל כך טוב עם התוספת של התמונות והדגל. נכון שאני לא מכירה הרבה אנשים בישראל שמקשטים את החדר בדגל ישראל ומכתבים, אבל נחמד שיש משהו גשמי וממשי שיזכיר לך את הבית (כשאתה לא שם).

וככל שעובר הזמן אני מבינה שזכיתי בשותפות מתחשבות ומקסימות, וזה לא מובן מאליו. עם חלק יש לי קשר יותר חזק ועם חלק פחות, אבל אני יודעת שבכל מצב אני יכולה לבקש או להציע עזרה.

אנשים-כמו בכל חברה, יש סוגים שונים של קשרים בין אנשים, אבל כמו בUWC, הם מתפתחים מהר מן הצפוי. אני כבר יכולה להגיד שיש פה אנשים שכיף לי לדבר איתם על אה ועל דה כמו גם על יחסי ישראל-פלסטין או על השואה. התקרית היחידה שארעה לי בנושא הזה (בפייסבוק, כחודש לפני ההגעה) וגררה עלבון מצידי לא חזרה על עצמה, זה היה מקרה יוצא דופן היות והאדם השני היה יוצא דופן בנוף האנושי פה. אבל כששיחות פה מגיעות לאותם נושאים כאובים נחמד לדעת שניתן לנהל שיחה אינטלקטואלית ואפילו מנחמת באיזשהו אופן-דיברתי עם גרמניה על השואה ועל האשמה שהיא מרגישה במפגש עם יהודיה, הסברתי לאנשים על המצב בדרום וכו'...

המון פעמים אתה נקלע לשיחה עם אדם ומגלה עליו דברים שבחיים לא היית מדמיין, וככל שזה קורה יותר במפתיע זה יותר כיף.

יהדות- החלטנו לקיים קבלת שבת בבית המגורים, היום נצא לקנות כמה דברים וככה תהיה תחושה עוד יותר ביתית. אני לא אדם דתי, אבל תמיד חגגנו חגים וקיבלנו את השבת בגלל כל מה שמסביב-המשפחה, החברים, הזהות היהודית, ונחמד לשמר את זה. אנשים יודעים די הרבה על נושאי יהדות אבל כיף להסביר על החג הזה, או על המילה הזאת והמסורת ההיא.

ישראל-לא היה אדם אחד שהתנהג אליי באופן שונה בגלל המוצא שלי. הפחד שלי מיחס שכזה התפוגג, ויש מקום לקשרים האירוניים ביותר שניתן להעלות על הדעת, ככה זה עם שותפה איראנית ושותפה גרמניה. תמיד יש לי מישהו לדבר איתו עברית, או לדבר איתו על ישראל ועל הבית.

*היום היה לי יום ממש טוב, עשיתי את קבלת השבת הראשונה שלי בבית עם עוד ישראלית, קמבודית, פקיסטנית ואיראנית. סוף סוף.