(בסימן 13 יום לטיסה, סדק בשורש כף היד ורצון לכתוב)

*את הפוסט כתבתי ביתר זהירות כדי שאיש מכם לא יקבל תמונה לא נכונה של הוועדה או הארגון.

מהרגע שקיבלתי את ההודעה שעברתי הכל התקדם במהירות שיא-קיבלתי מייל עם כל הטפסים שיש למלא, וביניהם דירוג הקולג'ים.

לאחר התלבטויות ושיחות עם תלמידי שנה שנייה שהיו נלהבים למדי לספר לנו אודות הקולג'ים השונים, דירגתי את הקולג' הקנדי ואת הקולג' ההולנדי במקומות הראשונים.

*לאלו שלא בקיאים בחומר-כל קולג' מקצה סוג מלגה שונה לישראל, מלגה מלאה או מלגה חלקית. אם נמצא שאתה זכאי למלגה מלאה אתה תשובץ לאחד הקולג'ים שמקצים מלגה כזאת, למשל הקולג' הקנדי, ולהפך. מכיוון שעוד לא סווגנו לאף סוג זכאות היה עלינו לדרג את שתי קבוצות הקולג'ים-למלגה מלאה או למלגה חלקית. 

והימים חלפו, הגיע ה17/4.

אם יום הקבלה לארגון היה בשבילי יום חג של ממש, הרי שזה יום אבל. למרות שהוא התחיל הכי טוב שאפשר.

קבעתי להפגש עם כמה מילדי הארגון, זה היה יום לפני ליל הסדר. אחרי המפגש הכיפי חזרתי לאשדוד, ומשם נסעתי עם אבא שלי לאשקלון.

בדרך חזרה קיבלתי שיחת פלאפון לא מזוהה.

כל אותו היום ניסינו לנחש מתי יודיעו לנו על השיבוצים, כבר לא יכלנו לחכות, ושיחת הפלאפון הזאת קטעה את הניחושים.

יושבת הראש של הארגון התקשרה אליי, השיחה הייתה נעימה וידידותית, היא סיפרה שלא יכלה לתת לנו לעבור את ליל הסדר מבלי לדעת באיזה קולג' שובצנו. כבר חשבתי איך אני הולכת לספר למשפחה בליל הסדר, זה יכל להיות כל כך טוב.

את המשפט הבא אני כבר לא זוכרת בדיוק, אבל את העיקר אני לא אשכח בחיים. שובצתי לקולג' ההודי.

לא קנדה, לא הולנד, לא איטליה ולא הונג קונג. הודו.

הודו אמר מבחינתי הרבה דברים, שעל חלקם לא אדבר פה, אבל ידעתי שהודו שווה ל"נועה לא נוסעת".

נסיונות אחרונים, האם היא עובדת עליי? איך זה יכול להיות? מה לעזאזל שידרתי להם?

וכל המחשבות האלה קרעו אותי לגזרים במהלך אותה נסיעה, בהגעה הביתה ולמעשה בכל החודשים שלאחר מכן.

ברקע היו שיחות של מבוגרים, ההורים שלי לא האמינו. מצחיק (בערך) שבעת מילוי הטפסים חשבנו לרשום שהודו לא באה בחשבון, אבל לא רצינו להצטייר באופן שלילי. אז הוועדה הלכה על זה.

בשיחות עם עוד אנשים הבנתי שזו לא רק אני, זה לא שאני דוחה את ההצעה הכי מדהימה בעולם, משהו בהודו טמן בתוכו המון קשיים תפיסתיים.

בסוף אותו ערב אבא שלי חזר מהשיחה האחרונה עם יושבת הראש. המלגה תעבור הלאה בעוד כמה ימים.

נשברתי. רק בכיתי ובכיתי ובכיתי, זה היה עוצמתי פי כמה וכמה מאותו ערב שלפני הקבלה. זה היה לי ביד ונאלצתי לשחרר. לא האמנתי שזה קרה.

וחופש פסח הזה רק עשה לי רע, רק נתן לי לשקוע לתוך עצמי במשך שבועיים, לכעס, עלבון ורחמים עצמיים.

שום דבר לא עודד אותי, וזה אולי קלישאתי להחריד אבל אני חושבת שעברתי את מודל קובלר-רוס, חמשת שלבי האבל.

הכחשה, כעס, מיקוח, ודיכאון. כן יש שלב סופי של השלמה, אבל אני חושבת שלא הגעתי אליו. 

שלב המיקוח שלי היה קשה. חשבתי לעצמי שאולי אני עושה טעות, אולי בכל זאת אני אלך להודו, אולי תחושת הבטן שלי מוטעית.

אז ההורים שלי ניסו, הם דיברו על אותו מכר של אבא שלי, אבל לדעתי זה רק הוריד להם את החשק עוד יותר.

ואז החלטתי שאין טעם שאני אלחם על מקום שלא רציתי אי פעם לדרוך בו, זה סתם כואב ומיותר. היי שלום הודו, אני איתך גמרתי.

וניסיתי להמשיך, אבל כבר לא היה לי כוח לכלום. אם זה היה באמצע שנת הלימודים זה היה עובר, אבל רק התמוססתי בתוך הדמעות של עצמי.

למי אכפת מבגרויות או עבודות? פתאום חשבתי על כל המסלול שאני נמצאת בו, וכמה אני כבר לא רוצה אותו.

אני רוצה UWC. אני רוצה מפגש רב תרבותי, וערכים, ושנה ראשונה, וכל מה שעולה עם הארגון הזה.

ואז המלגה עברה, ועברה שוב. עוד שבוע של גהנום וחזרתי ללימודים. החברות ידעו כבר, המחנכת לא.

סיפרתי והמשכתי הלאה כמה שיכלתי. הס היה מלהזכיר את כל החוויה הזאת. צפיתי בשאר המועמדים מתקדמים בתהליך עד שכבר לא יכלתי והתנתקתי מזה. הצעה להשתתף בקורס קיץ של הארגון לא איחרה לבוא, אבל זה היה מוקדם מידי.

רציתי לשפר את השנתיים האלה, לחוות את כל מה שיכלתי להפסיד ולהרוויח את מה שהפסדתי.

ואולי עוד הייתי עושה את זה אם ביום חג השבועות ההורים שלי לא היו מושיבים אותי מולם בפינת האוכל.

ישבתי מולם מבלי לדעת מה הם רוצים ממני, הערתי בציניות שמהפעם האחרונה שישבתי עם אבא שלי לא יצא טוב, ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לקולג' בהולנד.

בזמן שאני יושבת עם לסת שמוטה ודמעות בעיניים הוא סיפר לי שהקולג' פתח עוד מלגה, ושאני קיבלתי אותה.

כל הרגשות התערבבו לי, וההלם התגבר על השמחה. הייתי חייבת להתאוורר ולחשוב על זה.

ברור שהתשובה הייתה כן, כי כמו שכבר אמרתי, מבחינתי הולנד שווה לאושר. 

עשיתי הכל מחדש, בדיוק כמו שרציתי. סיפרתי לכל חברה בנפרד, ולמחנכת, ולמאיה-הילדה שקיבלה מלגה להולנד ותחווה איתי את השנתיים המדהימות האלה, ולקרן ועילם-הסקנדיירז שלי, וכשהזמן הגיע-למשפחה.

מילאתי טפסים, בחרתי מקצועות, השלמתי פערים של חודשיים.

סיימתי את כיתה י' בידיעה שאני נפרדת מהכיתה שלי, עוברת למסלול החלומות שלי.

אני לא יכולה להגיד שנפרדתי לגמרי, אני עוד אראה את האנשים היקרים לליבי, אבל מספיק היה להפרד מכמה מורות מעולות כדי לחזק את תחושת הסוף.

והנה אני, יושבת ומקלידה לכם בכף ידי השמאלית. אני טסה בעוד 13 ימים עם מאיה, מתחילה מחדש בארץ חלומותיי.

וכך תם המסע המופלא אל הידיעה שאני נוסעת, ומתחיל מסע חדש לחלוטין. סוף סוף.