אתמול בלילה כבר הייתי במיטה, בדרך לישון, ופתאום הרגשתי רעב רציני. קמתי למטבח, ובמקום לבחור בפירות בחרתי לאכול 3 פרוסות לחם עם טחינה. אני מרגישה שזיהמתי את הגוף שלי. בלחם יש חומרים משמרים והוא גם היה מקמח לבן... שום דבר טוב לא היה בו. הלכתי לישון עם תחושת אכזבה עצמית רצינית כי הרגשתי שפשוט דחפתי לגוף שלי זפת.
היום בבוקר קמתי שוב רעבה, ושוב פניתי ללחם. הפעם 8 פרוסות עם חומוס. כן, 8 פרוסות ברצף. וכאילו שהלחם לא גרוע מספיק, הוספתי לו חומוס תעשייתי שמלא בכימיקלים דוחים. המחשבה הראשונה שלי בתום הזלילה הייתה לפתוח בצום עד יום ראשון בבוקר, זו התגובה האוטומטית של הראש שלי שכנראה עדיין לא התנתק מאופן המחשבה השמור לתקופה בה הייתה לי הפרעת אכילה. ואז חלפו כמה שעות, התחלתי לחשוב באופן הגיוני והבנתי שצום רק יפתח מעגל של צומות וזלילות שיוביל אותי לשנאה עצמית בסופו של דבר. אז אכלתי קערית אפונה, והחלטתי לצאת מהמיטה ולהתאמן ולאכול גם ארוחת ערב. התקפי הזלילה הללו קרו כנראה כי לא אכלתי מספיק. אז אני אשתדל להגדיל את התפריט ולחזור לאכול כמות גדולה יותר של פירות. בסופו של דבר, אחרי כל העצבים והאכזבה שחלפו, כל מה שנשאר איתי מהעניין הזה זו תחושה גאווה על שלמדתי להקשיב לגוף שלי ולהבין אותו. ומי היה מאמין אז, כששכבתי במיטת האשפוז לפני 6 שנים עקב הפרעות אכילה, שיגיע היום וזו תהיה הגישה שלי כלפי הגוף שלי וכלפי אוכל. אני לראשונה מתחילה להאמין שאולי יגיע היום ולא אהיה מופרעת אכילה בשום מובן, שאתנקה גם מדפוסי ההתנהגות ואופן המחשבה של מופרעת, שאוכל לא יאיים עליי יותר... זה מרגיש קרוב מתמיד.
*
הוספתי רשימה בצד שאני אעדכן בה תוצאות שקילה בכל שבוע. ירדתי 1.4 ק״ג בשבוע האחרון, גאה בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלמה.