מצטער..זה לא יילך...עם כל הכבוד...יש לי כרגע הרבה על הראש וזה המצב הנתון.. תודה על הכל אבל אני לא אסביר את עצמי כרגע...זמן..ממש אין לי, כל טוב
טוב, עכשיו לפרק את זה.
מצטער.. - הצטערת מספיק. עוד פעם רק תזיק לי.
זה לא יילך... - לעע.. באמת? לא חשבתי ככה בכל הברזים דפקת לי.
עם כל הכבוד... - אני מניחה שיש כבוד..
יש לי כרגע הרבה על הראש וזה המצב הנתון.. - לא, והראש שלי פנוי ממחשבות לגמרי.
תודה על הכל אבל אני לא אסביר את עצמי כרגע... - להזכירך, אתה הבטחת לי הסברים. אז אתה מבטל את ההבטחה שלך? שוב?
זמן..ממש אין לי - גם לי אין. אני מחפשת בנרות זמן כדי לנסות לקבוע איתך לחצי שעה.
כל טוב - גם לך.
זה גרם לי לחשוב אחורה על רצף האירועים ההזויים האלה מהרגע שנפגשנו ...
כשחושבים על זה, הזנחתי את הבלוג כל כך שלא סיפרתי על זה באמת.
חזרתי מאוקראינה, כולי שיער אדום חייכנית, מתגעגעת לחו"ל, צהריים בארץ, נפגשתי עם אלאור אחרי עשרה ימים שלא ראיתי אותו וידעתי שהוא זקוק לי.
ישבנו במקום הרגיל שלנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו. חלקתי איתו חוויות מאוקראינה. הוא סיפר לי על מה שהיה לו כאן. למרות שידעתי על הכל, כי דיברנו בסקייפ בערך כל יום.
בזמן שישבנו נזכרנו שלאפרו יש יום הולדת באותו יום והחלטנו להתקשר אליו.
היי מזל טוב עד 120 מה קורה אחי אני פה עם דינה יושבים מדברים וואלה אפשר לקפוץ אלייך? אחלה, אנחנו באים.
הלכנו לאפרו, הוא אמר שגם חבר שלו נמצא שם. הגענו וחוץ מארבעתנו לא היה אף אחד בבית. השעה ארבע בצהריים יום שישי.
נכנסתי וראיתי שני בנים שרויים על הספות. אפרו, שחגג יום הולדת 19 באותו היום וקם כדי לפתוח לנו את הדלת ולחיבוקים.
על הספה שכב בחור, חייכן, רואים שטיפה שיכור אבל לא ממש.. קובי.
אני לא הולכת להיכנס לפרטים של כל הערב הזה, אבל אני וקובי נורא התחברנו. דיברנו מלא, צחקנו, הוא דיבר בחכמה למרות שהיה שיכור במיוחד. הוא סיפר לי הרבה עליו, על המשפחה שלו. הכנו ארבעתנו ארוחת ערב, נקניקיות, שניצלונים וצ'יפס. עשינו מיני-קידוש כזה. אכלנו וראינו טלויזיה.
קובי ואני הסתגרנו בחדר של אפרו.. ו.. טוב, התנשקנו קצת.. הרבה.
בשלב מסוים זה נהיה לי מוזר מדי, ובכלל דיברנו חצי אנגלית חצי עברית. והפסקתי עם זה.
בסופו של דבר נאלצתי ללכת הביתה.. כבר היה מאוחר.
יום אחרי זה היה מוסד, אני וקובי תיכננו שנרקוד ביחד בשיר סיום.
בשבת אחה"צ באתי ליוסטון. הבאתי לו את המזכרות שהבטחתי לו וממנו התכוונו לנסוע יחד למוסד. בדרך קובי דיבר איתי בפייסבוק, מסתבר שהוא גר שם בשכונה ליד אבל לא יכולנו להיפגש והוא אמר שהוא גם לא מגיע למוסד בסופו של דבר.
באמצע המסיבה, קיבלתי אסמס ממספר לו מוכר
מוכרת לי מפעם...אולי מאתמול? אני ליד המוסד בואי להגיד שלום
או משהו בסגנון הזה, משום מה, האסמס הזה נעלם לי..
הבנתי שזה הוא. לא יכולתי לצאת, היה עדיין מוקדם בשביל שיתנו לצאת מהמועדון.
יום אחרי זה, דיברנו המון. מלא. הרבה זמן בפייסבוק. דיברנו ודיברנו וגיליתי עליו עוד דברים.. והגענו לכמה מסקנות מעניינות..
סיכמנו כבר שדומים לא עובדים ביחד בתור זוג
דברים טובים לוקחים זמן
דברים טובים שבאים מהר, נעלמים מהר.
אחרי המשפט האחרון, שאני אמרתי אותו, הוא אמר שהוא לא רוצה להיות זה שייעלם.. אירוני.
בכ"מ, חזרה לסיפור.
יום אחרי זה הלכתי עם חברה לים. חיפשנו עם מי לשבת אחרי הים.. חשבתי לקרוא לו. הוא בא עם האוטו שלו.
ישבנו שלושתינו באיזה גינה בחולון.. אחרי איזה שעה הוא הסיע אותה הביתה ואני והוא ישבנו קצת ודיברנו..
והתנשקנו..
וקבענו להיפגש ביום שישי.
נפגשנו. באתי אליו. ראינו שני סרטים. התחבקנו. צחקנו. דיברנו. הכרנו קצת יותר. ולפני זה עוד קבענו שלא יקרה כלום, ושמרנו על ההחלטה הזאת.
אחרי יומיים נפגשנו שוב. ושוב סרטים. ושוב מדברים מלא. חיבוקים ובמקסימום, נשיקות יבשות.
ואהבתי את זה ככה. אבל עדיין לא ידעתי אם אנחנו ביחד או לא..
אחרי יומיים התחילה שנת הלימודים, וידענו שיהיה קצת קשה להיפגש כי אני בכיתה יא והוא בשירות לאומי בפעוטון וצהרון.
אבל ניסינו איכשהו מתישהו להצליח לקבוע שוב.. ונפגשנו, בראשון לתשיעי.
ושוב פעם. אצלו. סרט. חיבוקים. פה כבר היו נשיקות יותר רציניות. אבל לא מעבר לכך. למרות שבכל אחת מהפעמים היינו בדירה שלו לבד בערב.
פה כבר הייתי חייבת לדעת. אנחנו ביחד או לא.
וכשהוא הסיע אותי הביתה, דיברתי על זה.
זוכר שאמרנו שניתן לזמן לעשות את שלו?
כן
אז מה עכשיו?
תשאלי אותי דוגרי מה שאת רוצה לדעת
אנחנו ביחד או לא?
מבחינתי אנחנו כן
וזהו, פה ידעתי שזה כן.
ומאז... מאז לא ראיתי אותו.
כשהגיע כיפור, הוא התחיל להיעלם לי.
מכל מיני סיבות..
וכל סוכות כמעט ולא שמעתי ממנו.
ואז היה לו יום הולדת.
וכתבתי לו ברכה.
והוא הבטיח לי תשובות.
וקבענו.
והואו הבריז לי.
וקבענו.
והוא הבריז לי.
והייתי עם חברה והתקשרתי אליו סתם בשביל לשמוע את הצליל חיוג והתא הקולי.
והוא ענה.
ודיברנו. והוא אמר שהוא מצטער. ושהוא רוצה להיפגש איתי לדבר. ושהוא מבטיח שהוא ייצור איתי קשר.
ומצטער. ומבטיח. ונדבר. ומצטער. ומצטער. ומבטיח ומבטיח.
ובאותו לילה קבע איתי.
בסוף התבטל כי שנינו לא יכולנו..
וקבענו לשבת, האחרונה שהייתה..
ויצאתי לפגוש אותו. וכשכמעט היינו איפה שקבענו מקום שעה הכל.. התקשרתי.
לא ענה.
התקשרתי שוב.
לא ענה.
קראתי לחברה שתשב איתי.
כמעט התחלתי לבכות.
קיבלתי אסמס ממנו.
לא אכנס לכל הפרטים באסמס אבל...
יצאתי בן זונה והברז היה מגעיל..אבל הוא לא באשמתי...תני לי צ'אנס אחרון בהחלט...אני באמת אעשה מאמץ שנוכל לשבת ולדבר..באמת באמת..
וזהו. ומאז לא שמעתי.
ניסיתי להתקשר, לא ענה.
ניסיתי לסמס, לא ענה.
ניסיתי לצ'וטט, ראה.. ולא ענה.
יום שני כתבתי לו שלמחרת אני אהיה פנויה בערב ואם הוא יוכל להיפגש..
ואז קיבלתי את האסמס שגרם לכל כתיבת הפוסט פריקה הארוך הזה שהייתי מוכרחה לכתוב..
הייתי בסוף שיעור אנגלית ראשון מתוך כפול, לפני הפסקה של עשר דקות.
החזקתי. החזקתי. החזקתי.
צלצול.
יצאתי מהכיתה. רצתי לשירותים. ישבתי בתוך תא. התפרצתי בבכי.
כל ההפסקה בכיתי. לקראת הסוף הלכתי לקנות לעצמי קולה.
חזרתי לכיתה, הנחתי ראש על השולחן ושוב בכיתי.
ובכיתי. ובכיתי. ובכיתי.
וכולם חשבו שאני סתם ישנה..
עד שהרמתי את הראש.
הדף היה מרוח בטיפות קטנות. העיניים אדומות. הדמעות זולגות.
ביקשתי לצאת לשטוף פנים.
יצאתי לשירותים ושוב פרצתי בבכי.
שתי חברות שלי שסיימו ללמוד וראו אותי בורחת מהכיתה באו אחריי והרגיעו אותי.
ופה הבנתי שנמאס לי.
וככה זה נגמר.
ונמחק.
ונעלם.
והתפוגג.
והתמוסס.
ונשבר.
ואין יותר.
ועכשיו אני שבורה, הרוסה, פגומה, פגועה ויותר מכל, מאוכזבת..
כי לא רק אני, אף אחד לא ציפה שזה יקרה.
הלוואי.. והכל היה נגמר אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Miss Somebody...