מסתבר שצולמתי ל"שיר שלנו" ללא ידיעתי,

זאת אומרת, בסך הכל הלכתי לבסיסי הקט כשעדשת המצלמה תפסה אותי... איזה קטע מתוך מליון חיילים בקירייה דווקא אני נתפסתי בעדשת המצלמה... לא יכלו לשים לידי איזה רן דנקר??

אז עכשיו כל צופי השיר שלנו ראו אותי בדרכי לבסיס, אני דורשת תשלום כספי על הופעתי בסדרה,

אני הולכת לדבר עם הסוכן שלי =)

יש לי מה לעדכן, אבל לא מתחשק לי, זאת התקופה שלי שבא לי לשתוק,

שבא לי לשמור הכל לעצמי...

תקופה שקטה כזאת של הרבה מחשבה, הרהורים ותוכניות...

ובין כל אלה, עלתה בי המחשבה,

לפעמים אני מסתכלת על אנשים, בעיתונים, ברחובות, בטלוויזיה, ואני אומרת ואיי איך בא לי את האומץ שלה, את היופי של ההיא, את הגוף של זאת ואני אכולת קנאה כי גמאני רוצה להיות בדיוק כזאת..

ואז פתאום יום אחד אני אומרת לעצמי, ואי איזה מזל שאני זאת אני, בדיוק איך שאני..

זה נשמע מטופש, כי אני גרועה בלנסח דברים "מתוחכמים", אבל אני מקווה שהבהרתי את עצמי בצורה יחסית ברורה..

שיהיה סופ"ש מקסים, ושיהיה כבר קיץ...