אני מוצאת את עצמי צופה ב"שקרניות קטנות" ומתגעגעת ללהיות ילדה רגילה. אני חושבת שאני בגילן עכשיו, ועם כמה שהנסיבות שלהן חריגות אני מוצאת את עצמי כמהה לאותם רגעים של רוח נעורים סטנדרטית, לא מוגזמת מידי ולא קודרת מידי ולא תלושה מהמציאות. כמו למשל תחרות השחייה של אמילי, או המפגש שלה עם ספנסר כשהן הכינו שיעורי בית או חיפשו את ספר הכימיה שלה, או כשהן נפגשות באחד הבתים ופשוט מבלות, ובספריית בית הספר כשהן פשוט יושבות שם ומתבטלות. אני לא בטוחה מה הפואנטה שלי, אולי זה שזו פחות או יותר הסדרה היחידה שמראה רגעים רגילים לצד אלו שהופכים אותה, לכאורה, לשווה לצפייה. בעיניי הרגעים הקטנים האלה, הנורמליים כביכול, הם אלו שמרתקים אותי למסך, בדרך כזו או אחרת. אני מצפה להם בקוצר רוח בכל פעם שאני צופה בתכנית.
מעולם לא הייתי נערה כזו, ולעתים אני פוחדת שאולי מאוחר מידי, מאוחר מכדי למצוא חברות ולהתחיל לצאת מן הקליפה שלי ולהפתח לסובבים אותי, מאוחר מכדי להפגש עם אנשים אחרי הלימודים גם בשביל סתם ללמוד, מאוחר מכדי לבלות או לצחוק או לתקשר בכלל. אני נוטה לטעון שאני לא יודעת איך לדבר עם אנשים, איך להתנהג לידם. כשהם באים בקבוצות גדולות (ולאחרונה הם תמיד באו, אכן, בקבוצות גדולות ומגובשות שנראו לי סגורות ובלתי נגישות כמעט) אני נתקפת חרדה. אם אני מפרקת את הקבוצה לגורמים אני יכולה להיות לגמרי בסדר, אני יכולה להסתדר עם רב המד"איסטים, למשל, כשהם כל אחד בנפרד או באים בזוגות- אבל כשהם ביחד כולם, הם נראים לי מגובשים כל כך עם מנטליות מגובשת ודפוסים מגובשים ואפילו מעמדות חברתיים מגובשים בתוך הקבוצה עצמה ואני מוצאת את עצמי קפואה ומסוגרת מחוץ לעניינים. וזה לא עוזר במיוחד כשהם לא מראים לי שאני רצויה, וכי למה שיראו לי שאני רצויה בקבוצה? הקבוצה לא זקוקה לי בכדי להמשיך ולהתקיים, ואולי אפילו אפריע לסדר אם אצטרף. זה נשמע הגיוני? אני יוצאת ממן נקודת הנחה שאני לא רצויה כל עוד לא מראים לי שאני רצויה, וגם כאשר מראים לי שאני רצויה אני נוטה לחשוד בנסיבות ובמניעים ובמה לא. עושה רושם שאני זקוקה לליווי צמוד כמעט בשביל להתאקלם, ואני חושבת שאצטרך לשנות זאת בקרוב אם אני מעוניינת להסתדר בדרך כלשהי מבחינה חברתית במסגרות אחרות כמו צבא, למשל. אם כי למעשה, אני חושבת שבקבוצות שרק מתחילות להתהוות קל לי למצוא את מקומי, בדרך כזו או אחרת, וגם אם הוא לא מרכזי או דומיננטי במיוחד הוא עדיין נוח והוא שלי (כמו בסדנה, למשל). הבעיה היא שרב המסגרות לתוכן נפלתי בשנים האחרונות היו מורכבות מקבוצות קבוצות של אנשים עם עבר משותף שמנסות להתלכד בעל כורחן לקבוצה אחת גדולה. הקבוצה הגדולה עדדיין מורכבת מקבוצות קטנות, וכאשר אני לא משתייכת לאף אחת מן הקבוצות הללו אני מוצאת את עצמי נופלת בין הכיסאות ואפילו לא טורחת להלחם על מקומי, בעיקר כי אין כזה.
-
התחלתי לתכנן את יום ההולדת שלי. הוא בעוד חודשיים ושניים עשר יום. האמת היא שכבר הרכבתי תפריט שלם למסיבה והתחלתי אפילו לחשוב על מוזיקה ועל צבע המפיות (בורדו או ירוק בהיר, או גם וגם) (או אולי מן צהוב-כתום חרדלי שכזה, בכל זאת, זה כבר סתיו) כשנתקלתי בשתי בעיות, האחת משמעותית והשנייה מעט פחות: אין אבוקדו באוקטובר, ואני אהיה בנופש בכל הימים בהם חשבתי אולי לקיים את המסיבה שלי. העליתי בפני אמא שלי את הרעיון שהם יסעו לנופש ואני אצטרף אליהם בערב (פעולה כזו עשויה גם לשכנע את אמא של הנברן לשלוח אותה למסיבה, כי נוכל לחזור ביחד). האמת היא שאני בכלל לא מתלהבת מכל הרעיון הזה של נופש, הוא נמאס עליי כבר לפני שנה או שנתיים, ובהתחשב בעובדה שעושה רושם שההורים שלי ואני קצת מסרבים להסתדר ביננו לאחרונה אין לי יותר מידי חשק לקפוץ על ההזדמנות. הייתי מעדיפה להשאר בבית לשלושה ימים. המחיר זהה בין אם אצטרף ובין אם לאו, אבל האמת היא שאני מרגישה קצת רע עם הרעיון של לשלוח אותם לנופש בלעדיי. אני פוחדת שהם יריבו כל הזמן, או גרוע יותר- יהנו מכל רגע, ואני גם פוחדת שאפגע ברגשותיהם אם אעדיף להישאר בבית ולנוח מהם במקום לטייל עמם על חופי כנרת. בכל מקרה, מזל שהעליתי את הנושא עכשיו, כך נדמה, משום שעושה רושם שהוא לא מתכוון להסתדר בקרוב.
שאלתי את אמא מה דעתה לאמץ כלב, והעליתי בפניה את כל הטיעונים למה זה עשוי להועיל לי במצבי הרגיש. היא אמרה שהיא תחשוב על זה. אני בספק. בכל מקרה, העיקר שזה נעשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
