אני לא חושבת שיש הרבה נחמה בליקוק של הפצעים. האמת היא שזה די שורף. ניסית פעם ללקק את הפצעים שלך כשהם טריים? אני חושבת שאולי חיות עושות את זה כדי לחטא אותם. אם זה שורף זה בטח מחטא, נכון?
ואולי, בעצם, כשהסיכה או הכנף או הפינצטה או מה שלא יהיה משחררים את הצריבה הזו לאורך הזרוע או הקרסול או המרפק או הברך, אולי זה בעצם מחטא. ואולי באמת יש משהו מנחם בכך שזה שורף. מנחם ומדכא בו זמנית. זה צורב כי את עדיין חיה. זה צורב כי את יכולה להרגיש. זה צורב כי את טיפשה מספיק בשביל לחפור בתוך היד שלך עם סרגל. זה צורב כי זה קיים.
אני לא מצליחה לדמם והאמת היא שיש בזה משהו מרגיז כמעט. תיאורים של פציעה עצמית מעולם לא קסמו לי, ולכן אחסוך אותם מכם, רק אומר שהתליון הזה לא ייראה אותו הדבר שוב בעיניי, ושאני תוהה אם מישהו אי פעם ישים לב לשריטה שעל הזרוע השמאלית שלי. עבדתי על זה יותר משעה, עם הפסקות, מן הסתם, בזמן שצפיתי בסרט שחשבתי שיהיה נחמד עד שבסופו גיליתי בתקציר העלילה את צמד המילים "דרמת מתח". קיוויתי לסוף טוב וקיבלתי סוף מטריד ומערער. זה לא מרגיש נחמד מידי. אני מעט מפוחדת. יצא לי לתהות אם גם אני אצא כזאת, כמו האישה מהסרט, שהמציאה לעצמה בנים חולים משום שהרגישה, לא במודע, כמובן, שהיא לכשעצמה לא ראויה לאהבת הציבור. אני לא רוצה לצאת כזו. אני מעדיפה לחשוב שאני יותר שפויה מאשר משוגעת, או, לפחות, לא משוגעת בדרך הזו. אני מעדיפה גם לחשוב שבמקום מסויים אני אכן ראויה לאהדת הציבור. מישהו ער וצריך להסתיר את הזרוע למקרה שהוא ינסה לראות מה איתי. אבל זה לא משנה בכל מקרה כי אין פה אף לא טיפת דם, רק תליון וסיכת ביטחון מאובקת. אני חושבת שהוא נשכב בחזרה. אני שונאת רעשים של לילה.
אני מתגעגעת למחשב הנייח שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
