או שלא. פתאטי באותה מידה אם לא פחות. אני חושבת שאיזה בן הסתכל עליי היום, אולי אפילו שניים, אבל בטח סתם דמיינתי, או שזה לא היה סוג כזה של הסתכלות. הייתי כמעט יפה היום, בשמלה שגדולה עליי וסנדלים עם עקב ששאלתי מאמא ועטופה בניחוח של מארק ג'ייקובס ובאיזשהו שלב גם קצת שיכורה, אבל בסוף היום הכל נעלם ואני שוב אותו גוש של חוסר נוחות ושנאה עצמית שרוצה לבכות אבל אין לו על מה ומנתח דברים למוות ופרקי כפות הידיים שלו מעקצצים והכל חם מידי או קר מידי והקיור באזניים ואני רוצה להיות אחרת
אני רוצה לדעת לקבל את הבליטה הנשית מידי של השדיים המגושמים שלי ושל הבטן הנפוחה מאבטיח ודמעות שנראית כמעט הריונית מבעד לשמלה. אני רוצה לדעת לקבל את הרגליים החיוורות שלי ואת הדרך בה הן נוגעות זו בזו כמעט בכל מקום כשאני מצמידה את הקרסוליים שלי. אני רוצה לדעת לקבל ואולי אפילו לחבק וללמוד לאהוב את כל זה אבל זה קשה מידי. אני מרגישה פגומה מידי. כואב לי מידי.
אני צריכה לצאת מהבית לעתים קרובות יותר.
-
צפיתי במחאה הגדולה מהספה בסלון שלי עם קערת אבטיח ביד ולא יכולתי שלא להצטער על כך שאני לא שם. יש תחושה של שינוי באוויר, מן אופטימיות זהירה ושטופת זיעה שעולה אט אט מאפרה של השלווה האומללה ההיא, של לכעוס על הכל ושום דבר לא צודק וחייבים שינוי, כאן ועכשיו ודחוף ולפני שהכל יתמוטט אבל להגיד את זה רק לנהג המונית בדרך הביתה כשאתה חצי שיכור (או לחלוטין) ומרגיש מעט בודד ומעט חמום מוח. כי כל עוד לא עושים כלום אז פוחדים וכועסים ובזה נגמר. כשהרחובות מלאים באנשים מכל חור אפשרי (ובכל חור אפשרי!) ואין אף שוטר שצועק "לפזר את ההפגנה" כי כבר אחרי אחת עשרה וזה מקום ציבורי וכולם עומדים שם ביחד, כתף אל כתף, צועקים את אותן סיסמאות באותו המקצב ולמען אותה מטרה, ולרגע מעמידים פנים שכולנו אותו הדבר, כולנו אחד, ולרגע כבר לא משנה שהוא גנב לי את מקום החניה בשבת שעברה וכבר לא משנה שכל כך חם ומיוזע ודביק שעוד שנייה ואתעלף וכבר לא משנה איך נראה השיער או זה שאנחנו לא מסכימים בסוגיית שליט כי לעזאזל, משהו קורה פה, אנחנו עושים משהו, משהו זז, ברגע הזה הפחד והכעס נמלאים במן התרגשות של תקווה, שהיא מפחידה לא פחות, ואולי, רק אולי, ייתכן ויש סיכוי למצב בו לא עתיד ילדינו, לא עתיד נכדינו, לא זה של הנינים שלנו ולא של בניהם אלא העתיד שלנו, העתיד הקרוב שלנו של בעוד שנה או שנתיים יהיה טוב יותר.
הכל בבלאגן. אולי כדאי שאלך לישון.
ברוכים השבים לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
