כי ככה אני רוצה וזה מה שיהיה! :)

לפני 10 שנים עוד גרתי בתל נוף, הייתי החברה הכי טובה של ילדה בשם אלה, היינו כמו אחיות תאומות.
תאריך לידה כמעט זהה, אהבנו בדיוק את אותם הדברים, עשינו הכל יחד, גדלנו באותם הגנים, למדנו באותה הכיתה.

ואז היא עברה דירה ובאופן טבעי אחרי זמן מה הקשר התנתק.

10 שנים מפרידות מאותם הרגעים וזה נראה כל כך מזמן, אבל מרגיש כל כך קרוב.

וזאת לא קלישאה אבל כאילו רק אתמול היא באה לישון אצלי... כאילו רק אתמול שיחקנו בגן השעשועים, וחיפשנו ראשנים ביחד כשירדו מלא גשמים שמילאו את הגנים ורצנו בתוך הקצף ביום העצמאות...

היום יש לה יומולדת 18 ולי עוד יומיים...

ההרגשה הזאת של הגיל הזה היא הזויה ברמות הקשות. מרגיש לא הגיוני ולא שייך, אנחנו 18?!

באמת?!

בשבועות הקרובים הכל סביב סיכומים ופרידות, סגירות ואמירות סיום וקשה לי שלא לחשוב על הסוף.

אני אחת שחושבת על הסוף כבר מתחילת שנה, בדיוק כמו שקרה השנה.

רק שהסיום הגיע ממש מהר, תכננתי כל כך הרבה ופתאום זה הגיע ואני קצת לא יודעת איך להכיל את זה.

אני לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות. ואני יודעת שהדברים האלה נגמרים ולא מצליחה לעכל...

אני חושבת שאני אחד האנשים שהכי נהנו בתקופה הזאת של התיכון, אחד האנשים שהכי קשה להם לעזוב.

כולם אומרים לי "את עוד תתגעגעי" אבל מה אם אני כבר מתגעגעת?

אני לא יודעת מה אני אעשה שנה הבאה, זאת אומרת אני יודעת טוב מאוד מה אני אעשה שנה הבאה, אבל אני ממש לא יודעת איך אני ארגיש ומה אני ארצה מעצמי.

בימים האחרונים יש מחשבות רבות על מה אעשה בעתיד, רעיונות מה ללמוד במה לעבוד, מה לעשות עם עצמי. אבל אני יודעת שזה ישתנה עוד שבועיים ואולי אפילו פחות.

והאמת היא שבסופו של דבר, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות ביום רביעי הקרוב כשימלאו לי 18 שנים.

איזה מוזר זה נשמע, 18, הגיל.

ממתי הגענו לכאן? אני מרגישה כל כך לא שייכת, הגיל הזה שייך לאחיות שלי. הן בנות 18 הן משרתות בצבא ואני?... אני עדיין ביסודי!

אז זהו, שלא.

אני מפחדת.

מפחדת לשכוח את כל מה שיש לי עכשיו כמו שאלה ואני שכחנו אחת את השנייה.

המרחק, העיסוקים האחרים, ההתבגרות, ההשתנות.

זה כבר העולם של המבוגרים, כמו שמישהי מאוד חכמה אמרה לי לא מזמן.

ואני יודעת שאני לא יכולה לעצור את זה, אבל אני מפחדת להיכנס לזה.

אני לא רוצה לאבד את החברים הכי טובים שלי, לאבד את הקשר איתם. אני לא רוצה שישכחו את כל מה שעשיתי בבצפר, שכבר לא ידעו מי אני.

אני לא רוצה לאבד את המקום שלי, את כל מה שאני יודעת.

אני מפחדת כל כך לאבד את עצמי.

אומרים ששינויים זה בריא...

כנראה שאני פשוט אצטרך להמשיך לחיות ולראות...