זה לא כל כך האנשים, זה לא כל כך הנוף...זה פשוט העולם השונה.
הצורך להגיע לדבר, למקום שבו אתה נמצא בדף חדש...במקום שבו אנשים לא מכירים אותך ושופטים אותך בגלל טעויות העבר אלא כהבן אדם שאתה עכשיו בהווה האדם שאתה יכול סוף סוף להיות חופשי להציג את עצמך...את העצמך שבפנים שאולי לא כזה מצחיק אולי לא כזה שנון אולי לא כזה חכם אולי לא כזה טיפש...אולי לא הסטריאוטיפ שהפכו אותך להיות בגלל שגיאה אחת או שתיים או אפילו הרבה שבאו בגלל שהיה לך רצף רע של מזל
זה הסיבה באמת שאני כל כך אוהב את הימים והלילות האלה שפתאום יוצא לי לבלות במקומות כמו חיפה, נהריה, גבעתיים, תל אביב...או כל מקום אחר...גם אם אני רק יוצא לאיזה פארק בערב ובוהה בכלום בזמן שאנשים שאני אוהב מקשקשים שטויות מסביבי או אם יוצא שאני בדירה של דודה שלי לבד על הבוקר מכין לעצמי קפה..יוצא לחפש איזה משהו לאכול על הבוקר יוצא לזרוק זבל סתם עם איזה חולצה מלאה כתמים ומכנסיים שאלוהים יודע מתי הפעם האחרונה שבאמת לבשתי אותם סתם מהידיעה שלא באמת אכפת לי כי אין שם באמת מישהו שאני מכיר שישפוט אותי...או אפילו סתם יום בחיפה שאני שותה קפה או יושב באיזה מרכז קניות בזמן שבנות מסביבי מזבלות בשכל וכותבות כרטיסי ברכה מונפצים.
הצורך להיות חופשי...קיים בכולנו אני מניח...אבל בזמן האחרון אני מרגיש אותו יותר ויותר..אולי זה הבדידות אולי זה הצבא..אני לא יודע אני יודע רק שאני עוד מעט משתגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dark Something