אז פשוט בכיתי לו ישר בפנים...וסיפרתי לו...סיפרתי לו על עד כמה שאני חושב שהמערכת דפוקה...על עד כמה אני חושב שהעונשים האלה רק מדכאים את האנשים לאבד את הדחף להמשיך ולנסות להצליח...סיפרתי לו עד כמה אני חושב שזה דפוק שהצבא גורם לך לאבד כל תחושת עצמי וגורם לך לוותר על כל החיים שיש והיו לך רק לטובת המולדת...ואפילו סיפרתי לו שהיו פעמים שחשבתי לדפוק כדור בראש ולגמור עם זה.

ככה סתם על מיטה צרפתית מאולתרת כשלידי מאגים ומאחוריי טנקים בכיתי ושפכתי הכל

והוא הראה לי למה הוא באמת הבן אדם שאני הכי מעריך במקום המסריח הזה ובאמת נתן לי תשובה לכל צרה שהייתה לי...גם כשהוא ראה שניסיתי להיפטר ממנו כי אני חשבתי שהוא מזבל לי בשכל.

והוצאתי הכל...וזה עזר...