מילים מסוכנות

"דוקטור, אני יכול להיכנס?"
"חיים קיגלי, זה אתה?"
"כן."
"בוא, מר קיגלי. בבקשה תשכב על הספה."
"אני יכול לשבת במקום זאת?"
"כמובן. אם זה יותר נוח לך."
"תודה."

"אז ..."
"סליחה, דוקטור?"
"אולי תספר לי על הבעיה שלך?"
"אני לא יודע. אני מרגיש כל כך לא בנוח לדבר על זה."
"אם אתה לא תספר לי, איך אוכל לעזור לך?"
"כן, אני מבין. אבל ... ממם ... ובכן, הנה זה: אין לי אף חברה. אני לא יכול לדבר עם אף אחד אם הוא לא גבר. אני כל כך פוחד לעשות את זה עד שבכל פעם שאני מתחיל לדבר עם בחורה, אני מרגיש שקול שלי נעצר בגרון כמו באור אדום. זה משגע אותי. אני בן שלושים וארבע ולא הייתה לי אף חברה עד עכשיו. בבקשה, תמצא מה לא בסדר אתי. דוקטור, בבקשה תעזור לי."
"חיים, תירגע. או שאתה לא רוצה לדבר או שאתה פותח זרם מילים בלתי נשלט. הבה נתחיל מן הילדות שלך – אתה בן שלוש ..."

 

***

(כעבור שלושה חודשים.)

"חיים? האם זה אתה שוב? האם יש משהו חדש אצלך היום?"
"דוקטור, אני לא יכול לעשות את זה. ביצעתי הכול כמו שאמרת, אבל ברגע האחרון, הרגשתי שהרגליים שלי לא מספיק חזקות, ואני מחליק למטה על הרצפה. הבחורה צחקה והלכה. בוא נמצא איזו בעיה אחרת מילדותי. אולי הפעם זה ילך יותר טוב."
"אבל חיים, בפעם האחרונה אנחנו כבר הגענו לגיל שלושים. אין מקום אחר לחזור לילדות שלך. בכל גיל אחר בדקנו. אל אף שזכרונך מלא בחורים יותר מגבינה שוויצרית, ויש לך עבר אפל יותר מאשר לכלא אלקטרז, אנחנו בדקנו הכול. אני לא יודע מה עוד לעשות."
"דוקטור, בפעם האחרונה אמרת שאם זה לא יצליח הפעם, אתה תדע מה קורה אתי."
"כן, חיים. קיוויתי שזה לא יגיע לזה, אבל נראה שאתה מפסידן, לוזר."
"למה אתה מתכוון?"
"הוי, חיים... ישנו בכל זאת דבר אחד שאתה יכול לנסות."
"כן, דוקטור. כל דבר."
"חיים, אתה צריך ..."

 

***

(לאחר שבוע.)

"חיים! האם אני רואה חיוך? ספר לי! ספר לי!"
"טוב, דוקטור. עשיתי הכול כמו שאמרת. והפעם זה עבד נפלא."
"שב וספר לי הכל בפירוט."
"ובכן, הבחורה, קוראים לה ויקטוריה, היא בדיוק מה שחיפשתי – יפה, חטובה, בלונדינית עם עיניים כחולות. ומשהו, שבהתחלה חשבתי כמגרעת, התברר כמאוד חיובי."
"מה זה?"
"היא לא יכולה לדבר. זה פשוט מושלם. אין לנו ויכוחים. היא מסכימה אתי כל הזמן. זה כל כך טוב! ואני חייב להודות לך על כל זה."
"טוב, גם לך יש חלק בהצלחה הזו. אני כל כך שמח לשמוע שהכל הולך כמו שצריך."