מסתכלת שוב על פנייך המוכרות
באותן התמונות הישנות
המשותפות מהעבר.
ניזכרת איך אהבנו,
את הפעם הראשונה שהיתנשקנו.
את הפעם הראשונה שהבטת בעיניי,
ואמרת לי שאתה אוהב אותי.
ניזכרת באותן ההבטחות,
שנישמעו תמיד כלכך אמיתיות.
במילים הכי יפות שפיזרת לעברי
המילים שעכשיו הן ללא כל משמעות.
ניזכרת בדמעות,בשברי הלב
בתחנונים לחזור,במרירות הכאב.
בבגידות בשקרים,
במכתבים העצובים.
איך כל פעם חזרתי על אותה הטעות,
חזרתי אלייך אחרי כל הפגיעות.
איך חיכיתי לך כמו מטומטמת,
האמנתי שרק אותי אתה אוהב..
שגם אתה מחכה לרגע שנהיה ביחד.
אבל אני תמימה,טיפשה.
ניזרקת פעם אחרי פעם לאותה הפינה.
בגללך.
אבל נגמרו ימי התמימות,
וניגמרו הימים שחיכיתי לך.
אני עוברת הלאה,בלעדייך.
אני מנקה אותך ממני,
מהגוף,מהמחשבות,מהלב..
מכל זכר שיש לי ממך.
ככל שיעברו הימים,
ככל שאני אדע שאתה מת בשבילי,
ככה אהבתי אלייך תמות.
היאתמות ותיקבר בקבר הכי מכוער,עצוב,בודד ועמוק שיש.
נימאס לי לחכות למישהו שלא מתכוון לחזור.
אני לא אחכה למישהו שירק לי בפרצוף אחרי הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
