באתי הנה לדבר איתך כמו שווה לשווה,אמרת בואי נדבר בכנות .
טוב, בוא נדבר! בלי רחמים, ביושר, בלי בושה , אפילו!
זה כבר לא סוד שאני אוהבת אותך.זה אף פעם לא היה סוד.אני אוהבת אותך עוד מאז שהיינו ילדים.
אני זוכרת את שעות אחר הצהריים הארוכות של הילדות שלנו,
כשהייתי מוכרחה להשאר בבית ולהתאמן בנגינה – שמעתי את החברים שלך קוראים לך לצאת ולשחק איתם, "גוני, גוני!"
איך זה טלטל אותי , רק לשמוע את השם שלך!ואיך אני – זינקתי לחלון לראות אותך קופץ מהמרפסת!
עמדתי ממרחק,חצי רחוב ממך,רק כדאי לראות אותך,בסוודר האדום והקרוע.מתרוצץ על המגרש הריק ששיחקתם בו.
כן,
זה התחיל כל כך מוקדם,האהבה הנוראה הזאת,ואיך היא אף פעם לא עזבה אותי אלא רק צמחה וגדלה בתוכי.
אני חייתי לידך במשך כל ימי חיי,אשה חלשה וכנועה שעמדה נפעמת מול הקיום שלך,מול הכוח שלך.
לא!
אני לא רוצה שתדבר אליי כמו אל חולה אנושה שאתה צריך לנחם.
אני מתארת לעצמי שאני באמת חולה,אחת מאותם אנשים חלשים וקרועים שנחבאים בין הצללים שלכם,היציבים,החזקים.
אבל לפעמים,בשעת הצורך אנחנו אנשי הצל לובשים כוח משלנו ,וזה מה שקרה לי.
זה מה שיש לי לומר!
עכשיו אני רוצה שאתה תאמר לי,למה זה לא קרה בין שנינו?למה נכשלתי?
למה אתה לא מאמין שיש עוד סיכוי לקשר רוחני בין שנינו?למה התקרבת?
ולמה לא התקרבת קצת יותר?..
מונולוג מתוך "קיץ ועשן".
אותו בחרתי להציג השנה בבגרות בתיאטרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
