ריק מתוכן

ישבנו אצלי בבית,ומשם התחלנו לדבר.מן שיחת לילה ארוכה ששתינו היינו זקוקות לה.

פתחתי בפנייה הכל כשם שהיא פתחה בפניי הכל,ומכאן ומכאן הגענו לדבר על סגירת מעגל בחיים.(בעקבות הפוסט הקודם שלי.הבחור שחזר לחיי.)

הגענו למסקנה יחדיו עד כמה זה חשוב.

כדי להרגיש טוב עם עצמך,כדי להיות שלם ולעבור הלאה,סגירת מעגל היינה האופציה הטובה ביותר.הרי לפגוע במישהו זה הדבר הקל שיש,אך לבוא ולבקש סליחה זה הדבר הקשה ביותר שבנאדם יכול לבוא ולהודות בו.בכלל,כל נושא הסליחות זה נושא מאד רגיש אצל בני אדם.

כולנו מלאים בכבוד ואגו ענקיים מספיק כדי להחליט שכשאנו עושים טעות לא נבוא ונודה בה.

ואולי זה מה שהורס לנו הכל?

כל הכבוד המזופת וכמויות האגו שמתחוללות בנו.

אני מודה,גם בי יש כבוד ואגו מסוימים,אך לפעמים הצורך לבוא ולהגיד "אני מצטערת" חזק יותר מכל רגש כזה או אחר.

וזאת לא בושה,לא בושה לבוא ולבקש סליחה,זאת לא בושה להוריד קצת מעצמך ולהגיד כמה מילים טובות.וכמובן שזאת לא בושה להודות בחסרונות שלנו.

השיחה איתה עוררה בי מחשבות רבות,תהיות ושאלות לגבי עצמי.למרות שאני יודעת מי אני ומה אני.

אני חושבת.