מצב של חוסר אונים, נאבדת בתוך עצמי, בתוך החשיכה.
רק יכולת להרגיש את הפחד משתלט עליי, והדמעות שזולגות מעצמן.
זה לא קשור אליה בכלל, זה הרבה מעבר, זאת מפלצת שקיימת בתוכי במצב שינה, שמתעוררת לפעמים - ואני נשארת חסרת יכולת לעצור אותה.
זה בא בגלים חדים בצורות שונות במהלך השנים האחרונות.
שוכחת ומתגברת על משהו אחד; משהו אחר בא. המוח פשוט לא מפסיק לחשוב לעולם,
ובמקרה שלי - לפסימיות.
כמעט אף אחד לא מכיר את הצד המפלצתי הזה, אפילו לא היא, שהיינו מדברות בכל יום שנה שלמה, "והיינו ביחד"-לא מכירה חצי ממה שאני.
כי זה לא יוצא החוצה להרוס אחרים, אלא רק אותי.
אותם מילים חוזרות אצלי בראש בכל פעם, "אני לא כזאת, אני חייכנית וקלילה, יש בי את היכולת לשמח אחרים. אז למה את עצמי לא?"
אני כל כך כועסת, כל כך אבל.
~
אני שונאת לרחם על עצמי.
אני שונאת לרחם על אחרים גם.
והכי אני שונאת, כשמרחמים עליי.
תמיד היה לי קשה להראות סימפתיה ורגש למישהו בצורה נורמלית וטהורה, שום דבר לא היה חשוב מספיק כנראה, אז פשוט הייתי בורחת מאנשים חלשים, כי אני בעצמי כזאת.
קשה לי להגיד את זה בקול רם עם עצמי אפילו.
פטאתית.
~
-"תמיד שאני רואה אותך, אני ישר נרגעת, יש בך משהו מרגיע שגורם לי ישר לחייך"
לא אשכח את המילים האלו, וכמה שזה הדדי.
כמה טוב זה עושה לי במיוחד בימים הכי כהים, לשמח מישהו.
~
אני יודעת שאני לא לבד, ושיהיו אנשים שירצו לעזור - אפילו שאלו דברים שחצו את גבולות ההגיון,
אבל אני לא מסוגלת להוציא את המילים האלו מהפה, גם אם הייתי רוצה.
ניסיתי, באמת שניסיתי.
אני כל כך שונאת לבקש עזרה, אבל אני מודעת לכך שכל אדם צריך מישהו יציב בחיו-שירים אותו מהקרשים וימשיך להחזיק אותו תמיד.
אני מודה, אני נראת שלמה מבחוץ.
אך האמת היא...
אני כל כך שבורה מפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
