אז באהבה אין הגיון, לא משנה כמה נפגעת, כמה דרכו עלייך, וכמה חרא אכלת.
וגם אם תגיד לעצמך מיליון פעם, הבן אדם הזה טיפש, דפוק על כל הראש, חסר מצפון-הלב שלך עדיין יחסיר פעימה בכל פעם שתראה אותו ברחוב, או אפילו לשמוע מילה ממנו, או עליו.
ואז אתה חוזר לנקודת ההתחלה, השפל כביכול, רצון עז לקבל עוד כוויה, בשביל אולי הפעם להתגבר ולשכוח.
או להפך, יש גם תמיד תקווה מפגרת לקבל משהו שונה, משהו חיובי.
ככה המוח עובד, ככה ההורמון שקוראים לו אהבה עובד.
אבל מה, אם זה לא עבד בפעמים הראשונות, וגם האחרונות במקרים מסוימים, אין סיבה שיעבוד עוד פעם.
בהמשך הדרך, לאחר שמנתקים קשרים, גם אם הזכרונות והמעשים מתחילים להתפורר לך בין האצבעות כמו חול, אתה אף פעם לא תשכח, מה הרגשת באותם הרגעים הספציפיים. גם אם זו אהבה עד שאתה עוד רגע מתפוצץ בתוך עצמך מרוב אושר, או אם זו טינה ושנאה כלפיי האדם האהוב שפגע בך כל כך.
ואני,
אני לא יודעת איפה אני עומדת.
יש הרבה זכרונות שהתחילו להתפורר,
אבל אף פעם לא אשכח, מה הרגשתי,
הרבה טינה שנשארה אצלי לצערי, ועוד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
