אולי אני נראית לכם מכובדת ומרשימה... למעשה אני כבשה שנקלעה ללהקת זאבים.

הרגשתי שאני טובה במשחק. ואז ראיתי הצגת תיאטרון טובה.

הרגשתי שאני מוכשרת בנגינה. ואז שמעתי יצירה מורכבת ביוטיוב.

הרגשתי שאני מוכשרת בכתיבה, ואז קראתי ספר שגרם לי לבכות.

הרגשתי שאני אולי קצת יפה, ואז ראיתי תמונה של דוגמנית על קיר ענק בחנות.

הרגשתי שאני טובה במתמטיקה, ואז קראתי בעיתון על ילד בן 14 שקפץ לאוניברסיטה.

הרגשתי שאני צדיקה אמיתית כי אני נותנת צדקה בכל פעם שמבקשים, ואז ראיתי איש אומר לאתשו ברחוב: "למה לאכול במסעדה? אנחנו יכולים לתת את הכסף הזה לצדקה ולצאת עם שכר הרבה יותר גדול בעולם הבא".

הרגשתי שאני חברותית, עד שנזכרתי בילדה אחת, שכולם חברים שלה.

הרגשתי שאני עוזרת בבית המון, עד ששמעתי שיש ילדות בגילי שלא יוצאות בכלל מהבית כי הן צריכות לבשל, לנקות, לשמור על הילדים, ולהאכיל, לקלח ולהשכיב אותם לישון- וכל זה ביום אחד.

הרגשתי שאני ממש עמידה ומבוססת- עד שראיתי שחברות שלי נוסעות לחו"ל פעמיים בשנה.

הרגשתי שיש לי הורים נהדרים שנותנים לי חופש- עד שראיתי שלחברות שלי מותר לנסוע לערים רחוקות ולהסתובב שם לבד, ואפילו לטוס לבד לחו"ל.

ועכשיו, אני מרגישה שאני פשוט סתם עוד ילדה, שלא מוכשרת בכלום ואין בה שום ייחוד. תמיד יהיו יותר טובים ממני.

_____________________________________________________________

לעומת זאת:

הרגשתי שאני לעולם לא אצליח לעשות טסט לרכב, עד שראיתי ערסים נוהגים.

הרגשתי שאני לעולם לא אצליח לנגן מנגינה מורכבת כלשהי, עד שראיתי ביוטיוס נערה סינית בגילי מנגנת את זה. אם היא יכולה, גם אני יכולה.

הרגשתי שאני לעולם לא אלמד את כל חוקי התפילה, עד שגיליתי שילדות בנות עשר מכירות אותם בעל פה, ולמדתי.

הרגשתי שאני מכוערת נורא, עד שראיתי ילדות שמנות עם אף גדול.

הרגשתי שאני בן אדם רע, עד שראיתי ילד דוחף אישה עם תינוק במדרגות, כדי שיוכל לעבור.

הרגשתי שאולי אני לא מכבדת את ההורים שלי מספיק, עד שראיתי ילדה צורחת ומקללת את אמא שלה.

הרגשתי שאני בודדה, עד שראיתי ילדים שאין להם בכלל עם מי להסתובב בהפסקה.

הרגשתי שיש לנו בית קטן וצפוף, עד שראיתי משפחה עם עשרה ילדים שגרה בדירת שלושה חדרים.

הרגשתי שאני מבזבזת כסף בלי חשבון, עד שראיתי ילדה קונה מחברת ספירלה לבית הספר, עם ציורים וכריכת פלסטיק- שעלתה 17 שקלים.

הרגשתי שאנחנו ממש עניים, עד ששמעתי על ילדים שאין להם מיטה נורמאלית לישון בה, אין להם בגדים, ואפילו אוכל. שלא לדבר על מחשב.

הרגשתי שיש לי הורים מעצבנים, עד שראיתי הורים בצורחים על הילדים שלהם בנוכחות אנשים, או בכלל לא מתייחסים לילדים.

הרגשתי שיש לי אחים מפונקים, עד שראיתי ילד קטן נשכב על הכניסה לסופר, בועט ברגליו וצורח שהוא רוצה סוכריה.

ועכשיו, אני מרגישה הכי ברת מזל בעולם.

______________________________________

מה לעשות, הכל צריך לבוא בפרופורציות. ככה אנחנו בנויים, להשוות את עצמינו לאחרים. החברה קובעת את הנורמות, ולפיה אנחנו נקבעים.

וחבל.

____________________________________________

האם יום אחד אגיד פשוט:

אני מרגישה יפה כי אני יפה.

אני מרגישה שאני טובה כי אני טובה.

אני מרגישה שאני חכמה כי אני חכמה.

אני מרגישה מוכשרת כי אני מוכשרת.

אני מרגישה שיש לי משפחה נפלאה כי יש לי משפחה נפלאה.

אני מרגישה מגניבה כי אני מגניבה.

אני מרגישה מקובלת כי יש לי חברים.

אני מרגישה טוב כי טוב לי.

___________________________________________