סיפורים בהמשכים

ישבתי לבד באוהל, מנסה לעקל כל מה שקרה לי בשעות האחרונות. הסתכלתי על כל הדברים המרופטים והישנים שהיו אצלינו באוהל, והייתי משועממת ומפוחדת לגמרי. בתקווה שמשטרה תכנס ותציל אותי מפה..

שמעתי צעדים מחוץ לאוהל, והייתי בטוחה שזאת המשטרה שבאה לחלץ אותי. שמעתי את הצעדים מתקרבים ומתקרבים, חיכיתי וחיכיתי שייכנסו כבר לאוהל, הדלת של האוהל נפתחה, ולצערי, אלו לא היו השוטרים..

-

"מה את נבהלת?!" שריל אמרה לי ונכנסה לאוהל. היא פתחה את הארון המרופט ששכב ליד המיטה שלי, והוציאה משם שני בקבוקים שלא היו מוכרים לי. הסתכלתי עלייה ועל הבקבוקים והיא הסתכלה עליי. "חמודה את יודעת מזה?" היא שאלה אותי בקול מתנשא. "לא" אמרתי בשקט והנדתי בראשי לשלילה. "בואי, בואי נכיר לך את החבר הכי טוב שלנו" היא אמרה ולקחה כוס גדולה. היא מזגה את המיץ לתוך בכוס עד החצי. "תשתי" היא ציוותה עליי. הסתכלתי עלייה, ולא זזתי. לא ידעתי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. "שמעת אותי? אמרתי לך לשתות!!" היא הרימה את קולה. לקחתי את הכוס והרחתי אותה. היססתי אם לשתות, פחדתי אולי זה רעל, או דרך להיפטר ממני.. החזקתי את הכוס ולא זזתי. "תגידי לי את לא מבינה מה שאומרים לך?! יש לך בעיית שמיעה? הא? אמרתי לך לשתות!!!!" היא צעקה ודחפה לי את הכוס לפה שלי והתחלתי לשתות שלוק אחד. כשטעמתי את הטעם הנורא הזה, ירדתי הכל. כמעט הקאתי מזה.. זה היה פשוט מבחיל. "איכס זה מר" והטעם המר והזוועתי הזה נשאר לי בפה. "פתאום את התחלת לדבר, חשבתי את אילמת. תגידי מה פתאום את החלטת לפתוח עליי ככה פה? אמרתי לך לשתות הכל! נכון? אז קדימה" היא אמרה והתחלתי לשתות את כל הכוס. למרות הטעם הגועלי והמר.. "ילדה טובה" היא אמרה ולקחה לי את הכוס מהיד. "רוצה עוד?" היא שאלה. והתחלתי לפחד שאני אצטרך לסבול את הנוזל הדוחה הזה שוב.. "אל תדאגי מתוקה, את לא תקבלי עוד. אנחנו לא נבזבז את האוצר הזה על מישהי פתטית קטנה שלא יכולה להעריך את הדבר שנתתי לך לשתות עכשיו. שיהיה לך ערב נעים. תזהרי רק לא להקיא לנו על הצמחים" היא אמרה וצחקה. היא יצאה מאוהל והתחלתי לירוק מהפה שלי את הטעם הזה. כל כך רציתי מים.. אבל לא ידעתי איך ללכת לבקש. הייתי רעבה כל כך.. צמאה כל כך.. רציתי להתקלח ולהרגיש את המים והצבון על הגוף שלי. לנקות את עצמי מהאבק.. אבל לא. נשארתי מלוכלכת צמאה ורעבה. וגם הפצע בברך לא עזב אותי, הוא מאוד הכאיב לי.

אחרי כמה זמן ששריל יצאה מהחדר, הראש שלי התחיל להסתחרר בצורה מטורפת. הרגשתי לא בעולם הזה, הרגשתי בעולם אחר..

טיילתי בכל החצר שהייתה די קטנה, ועשיתי מעגלים. דילגתי על הדשא, ויכולתי ליפול כל שנייה. הסחרחורת בראש לא עזבה אותי. כנראה זה היה המיץ הזה ששריל נתנה לי.. אז לא ידעתי מזה, אף פעם לא שמעתי על זה. גיליתי דברים חדשים שילדה בת 11 לא אמורה לדעת..

הפלתי ליד הגדר ושכבתי על הגב. כולי מסחוררת, לא היה לי כוח לקום. לא יכולתי לעזור כוח ולקום על הרגליים, פשוט לא הייתי מסוגלת.

"הכל טוב מייגן?" שמעתי את ילד דרך הגדר. הפניתי את ראשי וראיתי את הילד שדיברתי איתו היום, ג'ייק. בהתחלה לא הבנתי למי הוא מתכוון כשהוא אומר 'מייגן'. אבל אז נזכרתי שאני מייגן, שמעכשיו שמי הוא מייגן..

"הכל מצוין ג'ייק! למה נראה לך שמשהו לא בסדר? תראה אותי אני פורחת" אמרתי ונתתי לו חיוך מזוייף. "רואים.." הוא ענה. "מה קרה לך?" הוא שאל. "כלום מה קרה לך?" לא שמתי לה מה שאני אומרת. אמרתי רק מה שעובר לי בראש.. בלי לחשוב פעמיים.

"לא קרה לי כלום.." הוא ענה. "תגיד ג'ייקי בן כמה אתה?" שאלתי אותי. "אני בן 12 מייגני" הוא לעג לי וצחק. תקעתי לו פרצוף חמוץ וסובבתי ממנו את ראשי. "בת כמה את?" הוא שאל. "בת 11" אמרתי. "מגניב איפה את לומדת?" הוא המשיך לחקור אותי בזמן שהוא ליקק לו גלידה ממיכל גלידה ענק. ואז עלה בראשי רעיון. "תגיד ג'ייק, יש מצב אתה מביא לי מים?" שאלתי בלי לחשוב אפילו. "אין אצליכם מים?" הוא שאל. "לא. יש אצלינו בעיה עם המים. הם מרים ומגעילים" אמרתי בכוונה למשקה ששתיתי. "טוב.." הוא נכנס לביתו ואחרי דקה הביא איתו כוס מלאה במים. "קחי" הוא שלף את ידו מעבר לגדר ואני שלפתי את שלי. הידיים שלנו נגעו אחת בשנייה לכמה שניות, ואז עזבתי ולקחתי את המים. שתיתי אותם כל כך מהר, זה הרגיש לי כל כך טוב.. כאילו שטפתי את הגרון שלי מכל הבכי הכאב והשתייה המרה והמגעילה הזאת. הוא המשיך ללקק את הגלידה מהמיכל, והסתכלתי עליו אוכל. זה היה כל כך מגרה. גם אני רציתי גלידה באותו רגע. "את.. את רוצה?" הוא הציע והנדתי בראשי כן. הוא הביא לי והתחלתי לבלוס את הגלידה. "תגידי מאכילים אותך בבית שלך?" הוא שאל. "כן.. אבל אמ.. הבעיה היא ש.. נו, אני לא התנהגתי יפה ונתנו לי עונש שאני הולכת לישון בלי ארוחת ערב" ניסיתי להמציא תירוצים. הוא הסתכל עליי וקיווץ את עיניו. "מה אתה מסתכל עליי ככה? אמרתי לך ש.." לפני שסיימתי את המשפט מצאתי את עצמי מקיאה את הנשמה שלי על הדשא. "את בסדר? את לא נראית לי בסדר.." הוא אמר. "יכול להיות זה הגלידה..." אמרתי בחזרה. אבל ידעתי שזאת לא הייתה הגדילה. זה היה מה ששריל נתנה לי. מאז שהיא נתנה לי את הנוזל הזה הרגשתי שאני לא במיטבי.

"אנ..אני צריך ללכת.." ג'ייק אמר ונכנס לביתו. ואני נשארתי על הדשא, חצי מעולפת. ככה, עד הבוקר. 

כשהתועררתי בבוקר ומצאתי את עצמי מעולפת על הדשא, קמתי על רגלי והסרתי ממני את הדשא מהבגדים. הבנתי שאני פה, אני עדיין פה.. עבר יום שלם ואני? נשארתי באותו במקום. וככה עבר עוד יום.. והיום שאחריו גם עבר.. ואני עדיין פה. לא באו לחלץ אותי, לא באו להציל אותי. נשארתי פה, וכך כבר עבדה האמונה.

ה-23 ביוני 1993.

הינה עוד יום שעבר. סימנתי באיקס על הלוח השנה המרופט שמצאתי בשיחים. מצאתי הרבה דברים בין הגרוטאות האלה בגינה שמאחור. יש פה הרבה דברים ישנים או עבודים שמסתתרים מאחורי כל השיחים והעצים.

דיפדפתי בלוח השנה, ועברו שנתיים. שנתיים מאז שחטפו אותי. מעניין איך לילי הקטנה נראית עכשיו.. היא אמורה להיות בת שנתיים וקצת.. יכול להיות היא למדה כבר ללכת.. או להגיד איזה מילה. אבל אני לא יזכה לראות את זה. יכול להיות שהם שכחו אותי? כבר עבר מלא זמן.. יכול להיות הם באמת שכחו אותי? הגעגועים אליהם אף פעם לא פסקו. כל התקופה המכוערת.. אף פעם לא הפסקתי להתגעגע. אף פעם לא הפסקתי לחשוב על אמא והמשפחה שלי. כל דקה. כל שנייה, מה עם אמא? איך הם מתמודדים? מה עובר עליהם? אני רק רוצה לדעת. רק רוצה לדעת..

התרגלתי לשריל ופול, והם התרגלו אליי. אני כבר בת 13, ילדה גדולה יחסית. אני מבינה כבר הרבה יותר דברים ממה שהבנתי בגיל 11. הבנתי כל מה שקרה לי, מה שפול עשה לי כל השנים, כבר ידעתי מזה.. מה ששריל נותנת לי לשתות כל שבוע, אני גם יודעת מזה.. ולמה זה גורם לי להיות מרוחפת כל כך.

נכנסתי לבית של שריל ופול, וכבר לא פחדתי כמו פעם. זה השתנה. "שריל יש משהו לאכול?" שאלתי אותה. "תחפשי אם יש משהו במקרר" היא ענתה לי בזמן שהיא רואה טלווזיה. "טוב". פתחתי את המקרר וחיפשתי משהו לאכול. אבל לא היה כלום. פתחתי את הארונות, וגם שם לא היה. "חייבים לעשות קניות" אמרתי לה. "אל תציקי לי פול יעשה" היא אמרה וניפפה את היד שלה אליי בשביל שאני יעזוב אותה. השריל הזאת.. כזאת עצלנית. לא יכולה לעשות כלום חוץ מלרבוץ בטלווזיה. הסתכלתי בין המדפים וראיתי שקית צ'יפס. בחנתי את השקית ובדקתי שהצ'יפס בפנים אכיל. 

התיישבתי על הספא ופתחתי את השקית. התחלתי לבלוס בזמן שצפיתי בטלווזיה עם שריל. "רוצה?" הצעתי לה צ'יפס. עם השנים גיליתי שאם אני נחמדה אליה, היא יכולה להיות יותר נורמאלית מהרגיל. 

אחרי חמש דקות של שהייה בטלווזיה שמענו את מנעול הדלת מסתובב. סובבתי את ראשי וראיתי את פול נכנס לבית. "פול, טוב שבאת! תעשה קניות" שריל ציוותה עליו. "לא עשית עלום כל היום, אני מת מעייפות. את לא יכולה לעשות קניות?!" הוא שאל. "נו, פולי.. אני עייפה. בבקשה בייבי" שריל אמרה ברכות. פול עשה פרצוף. "בסדר" הוא אמר. "אני יעשה בערב.." פול עמד שם לכמה שניות ונשך את שפתיו. הוא הסתכל עליי ואמר "מייגן בואי לחדר"  ישבתי על הספא וניסיתי להתעלם. לא יכול להיות שהוא עושה לי את זה שוב אחרי כל הסליחות שלו.. "מייגן בואי לחדר!" הוא הרים את קולו והמשכתי להתעלם. "מה את לא שומעת!? בואי לחדר!!!" הוא צעק. "נו פול תעזוב אותה.." שריל ניסתה להגן עליי. "אל תתערבי שריל. מייגן בואי לחדר" הוא אמר וקמתי על רגליי. הבנתי שאין ברירה, זה או ככה או בכוח. "אוקיי.." אמרתי בשקט וניכנסתי לחדר.

פול הושיב אותי כל המיטה והתחיל עם המשחקים שלו. "פול בבקשה, אתה אמרת שלא תעשה את זה יותר. הבטחת!! אתה ביקשת סליחה מיליון פעמים!!!! בבקשה.." התחננתי. אבל זה לא עזר.. הוא שכב איתי, בפעם המאה שהוא עושה את זה. ואז הוא מצטער, ואז הוא מתחרט. פשוט נמאס כבר.. נמאס. 

"מייגן אני מצטער" הוא אמר. "לא אכפת לי כבר. לך מפה" אמרתי בזמן שלבשתי את בגדיי. כעסי, מאוד. הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר. "פדופיל סוטה.." מילמלתי לעצמי. הוא פשוט כזה, הוא פשוט בנאדם דוחה. זה מה שהוא. הלוואי וידרוס אותו אוטובוס בלי רחמים..

ישבתי על המיטה, ולא זזתי. הייתי שקועה במחשבות שלי.. כל כך שקועה בהן. אחרי שעה התחלתי להרגיש כאבים בבטן, הבטן שלי פשוט התהפכה.. והרגשתי שמשהו נוזל ממני. הלכתי לשירותים וראיתי כתם דם על התחתונים. זה בחיים לא קרה לי. לא הבנתי מה קורה לי ומאוד נלחצתי. הלכתי לכיוון של שריל, היא היחידה שיכלה לעזור לי. לא היו לי עוד אפשרויות. "שריל את יכולה לבוא שנייה?" שאלתי אותה בקול רועד. "מה יש?" היא שאלה. "בואי שנייה.." רעדתי.

היינו שתינו בשירותים בזמן ששריל הסבירה לי מה יש לי ומה אני צריכה לעשות. "אז מזה אומר שקיבלתי מחזור?" שאלתי. "זה אומר שאת כבר לא ילדה קטנה" היא אמרה ויצאה מהשירותים. ונשארתי שם.. לבכות. לבכות בבהלה ובהיסטריה. בכיתי הרבה זמן.

נקודת מבט של שריל-

יצאתי מהשירותים והלכתי לחדר השינה שלי ושל פול. פול היה שם על המיטה. התיישבתי לידו והתחלנו לדבר. "אתה חייב להפסיק לשכב עם מייגן פול" אמרתי לו ישירות. "מזה?" הוא היה מופתע. "מה ששמעת. אתה חייב להפסיק" חזרתי על מה שאמרתי. "את לא מחליטה עליי שריל" הוא אמר. "היא קיבלה מחזור פול" אמרתי לו. הוא שתק. "אתם חייבים להפסיק לשכב לפני שניכנס לצרות" אמרתי ויצאתי מהחדר.

בחזרה לג'ייני-

יצאתי החוצה לחצר והתיישבתי על הדשא מול הגדר. חיכיתי שם לגייק. אני וג'ייק מאוד התקרבנו בתקופה הזאת. דיברנו על הכל. רק דבר אחד הוא לא יודע עליי, וגם אסור לא לדעת. חיכיתי וחיכיתי ולא ראיתי סימנים ממנו. היה מאוד כיף לדבר איתו. הוא מאוד מצחיק ונחמד ויודע להקשיב. הרגשתי אליו הרבה דברים. הרי הוא היה החבר היחיד שלי בתקופה הנוראית הזאת. לא הייתי שורדת בלעדיו. ישבתי על הדשא ולא ראיתי אותו יוצא. קמתי ופסעתי לאוהל. "מייגן?" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את ג'ייק יוצא מהדלת אליי.

"ג'ייק!" אמרתי בהתלהבות. "זאת אומרת, היי ג'ייק.." לא רציתי להראות מתלהבת, רציתי להראות כאילו במקרה נפגשנו. "הכל טוב" הוא צחק. התיישבתי על הדשא וגם הוא התיישב. "איך את?" הוא שאל. "אצלי הכל טוב.." שיקרתי. "העיניים שלך אדומות" הוא אמר. "אה זה? סתם אלרגיה. לא משהו רציני" שיקרתי בפעם השנייה. "אמ.. טוב שאני רואה אותך. רציתי להגיד לך שנפרדתי מאיימי" הוא אמר. איימי היא הייתה חברה שלו. לא משהי נחמדה, אני לא מבינה מה הוא מצא בה מלכתחילה. "באמת?!" שוב פעם אמרתי בהתלהבות. "כן" הוא צחק. "למה את שמחה מזה כל כך?" הוא שאל. "ל..לא סתם. אני חושבת שמגיע לך יותר ממנה" אמרתי. הוא הסתכל עליי בעיניו בכחולות והעמוקות "כן.." הוא אמר. פשוט טבעתי בתוך העיניים שלו. כמו היפנוזה. "אז.. למה נפרדתם?" התעניינתי. "כי היא כלבה.. אני לא מבין למה לא שמתי לב לזה לפני" הוא אמר. ושמט את עיניו. "אה.." מילמלתי בלחש. "אבל זה לא רק זה. יש עוד סיבה למה נפרדתי ממנה" הוא אמר. "מה הסיבה?" התעניינתי. "סיבה.." הוא אמר. "נו מה הסיבה?" שאלתי. "יש סיבה, אבל אני לא עומד לגלות לך" הוא חייך וקרץ. הוא קם על רגליו ופסע לעבר ביתו. "נו ג'ייק!!" אמרתי לו. "מה הסיבה??" הייתי מאוד סקרנית. הוא צחק צחקוק קטן ונכנס לביתו.

זה פשוט לא יצא לי מהראש. הייתי חייבת לדעת מה הסיבה, הייתי ממש סקרנית. זה פשוט לא עזב אותי. זה אכל אותי בפנים, כאילו שחייבים לדעת משהו אבל אין לך איך לגלות. ימים שחשבתי על זה. ועל החיוך הזה של ג'ייק, איזה ילד זה. מה ילד, נער. הראש שלי שקע במחשבות. וככה עבר יום.. ועוד יום והיום שאחריו.. והיום שאחריו..

מקווה שתאהבו♥♥♥ השקעתי המוווווווון בפרק הזה