סיפורים בהמשכים

וווהו, הפרק השני כבר:) הסתכלתי בסטטיסטיקות של האתר(כמות של נכנסים כל יום), וגיליתי שיש לי מלאאאא נכנסים בכל יום, רק חבל שאתם לא מגיבים. למרות שאני מודעת לזה שיש לי קוראים שקוראים את הסיפור אבל לא מגיבים.

התגובות שלכם היא כמו דלק בשבילי, אתם לא מבינים כמה הן חשובות לי. כי ככה אני אדע שאני לא משקיעה סתם, אני משקיעה בשביל תוצאות, בשביל שבאמת אנשים יקראו את הסיפורים ויאהבו. אני לא בן אדם של פירסומים בבלוגים. עד עכשיו לא פירסמתי בבלוגים של אנשים אחרים בכלל.. ואני לא מאמינה בפירסומים בבלוגים. אז אני לא יודעת כל כך איך לגרום לבלוג שלי לקבל עוד קוראים, למרות שאני יודעת שיש לי לא מעט. אבל עדיין, כמה שיותר יותר טוב. ככה בלוג מתקדם לאנשהו. הבלוג נותן לי הרבה, הכתיבה נותנת לי הרבה. לכל בן אדם יש איזשהו כאב פנימי, והכתיבה פשוט הופכת לי את הכאב למשהו אחר.. משהו משמח.

טוב קצת ניסחפתי עם החפירות, אני לא רוצה למשוך אותכם יותר מידי חחח.. אני פשוט יעבור ישר לפרק>>

בפרקים הקודמים-

הסתכלתי על האיש, ועייני האדימו וצרמו. "הוא כבר לא אחרינו?" האישה שאלה. "לא, כבר לא" האיש הסתכל עליי ולחץ על פי יותר בחוזקה, זה כאב. מאוד..לא ידעתי מה הולך לקרות לי. לא ידעתי אם זה אמיתי, הייתי בפאניקה. קיוויתי שזה חלום.. מאוד קיוויתי שזה חלום רע ושאני הולכת להתעורר בקרוב. אבל לא, זה לא היה חלום. אני כאן, אני באמת כאן.

הלב שלי דפק מהר, ולא ידעתי מה הולך לקרות לי.. הסתכלתי על האיש, וחרדה עברה בגוף שלי. חרדה איומה.. חרדה איומה וקרה כל כך..

-

10 ביוני 1991

עברה שעה וחצי שישבתי שם במכונית עם האנשים הזרים, עכשיו כבר הייתי אמורה להיות בבית ספר. לראות את קיילי, לדבר איתה על רודני וכמה הוא חמוד.. ואחרי זה לחזור הביתה, לראות את לילי, ג'ון אמא.. אמא!! אמא.. היא שכחה.. היא שכחה לתת לי נשיקת פרידה. עוד כמה זמן שאני לא יראה אותה? כמה אני אצטרך לחכות לנשיקה שלי? כמה.. מה יהיה איתי עכשיו.. לאן אני הולכת, מה אני יעשה, כמה זמן יקח לאמא למצוא אותי ולהחזיר אותי הביתה? מה יהיה איתי?

הבטתי שוב באיש הזר, והיה מבט קר בעיניו, מבט רע. אחרי זה הבטתי באישה דרך המראה, כל כך רעה.. היא הזכירה לי את המכשפות הרעות בסיפורי הילדים שנהגתי לקרוא ללילי לפני השינה.. היא לא הבינה כלום, כמובן. היא רק הסתכלה על הציורים בסיפורים ונהנתה מזה.

איך רציתי שלילי תהיה לידי עכשיו, שאני יוכל לחבק את התינוקת הרכה החמה והחמודה הזאת, כל כך רציני לראות אותה. במיוחד עכשיו.

המשכתי להיסתכל על האישה הקרה שהוצבה מולי במראה שהייתה לפני. "על מה את מסתכל?! פרחחית קטנה.." היא אמרה לי בקול גבוהה ורע. "ש..שום כלום.. סתם.." אמרתי לה, לפחות הייתה לי את האפשרות לדבר, האיש הזר שיחרר את שפתיי לפני איזה עשרים דקות, והפה שלי עדיין היה אדום מהאחיזה החזקה שלו.

ראיתי שהאישה פנתה לאיזה חניה של בית פרטי, ובאותו רגע הבנתי שהגענו למקום שהם לוקחים אותי אליו, עכשיו השאלה שלי הייתה מה הם יעשו איתי? יכלאו אותי, אולי? יתעללו בי? או אפילו ירצחו אותי? השאלה הזאת לא יצאה לי מהראש.

האיש ניתק מעליי את החגורה וגרר אותי החוצה. "איי.." נענקתי מכאבים. השתפשפתי בברכיים מהגרירות שלו, וראיתי את הברך שלי מתחילה לדמם. "תכניסי אותה הביתה ותנעלי את הדלת!! אני בנתיים סוגר את כל החלונות. האיש אמר והאישה לקחה אותי מהידיים שלו, היא הייתה קצת יותר עדינה.

נכנסנו דרך הדלת והיא הושיבה אותי על הספא. ולא אמרה מילה. "אמ.." אמרתי. היא לא ענתה. הייתי מפוחדת לדבר איתה, לא רציתי שיקרה לי משהו רע מזה. "א...איפה אנ..י?" שאלתי בקול רועד וגימגומים.

האישה התקרבה אליי והסתכלה עליי. "תשבי פה, את מבינה? שלא תעיזי לזוז! תזוזה אחת שלך ואת תקבלי חתיכת מכה לטוסיק המצ'וקמק שלך, שאת תצטערי על זה!!! תשבי פה, אל תזוזי!!" האישה הורתה עליי לשבת ולא לזוז ויצאה מהדלת.

קמתי מהספא והבטתי החוצה. ראיתי את האישה והאיש הזרים מתווכחים בנהם. פתחתי קטן את החלון ושמעתי חלק מהשיחה. "יופי פול!! מה אנחנו נעשה איתה עכשיו??! האיש הזה ראה הכל! הוא ראה איך חטפנו אותה! יכול להיות הוא יגיד איך אנחנו נראים ולאן פנינו, הלך עלינו פול.. מה נעשה?! הכל באשמתך!" האישה אמרה לאיש בזעם ודאגה. שלפי מה ששמעתי קוראים לו פול. "תכנסי לבית! אף אחד לא עומד לתפוס אותנו, אף אחד לא ידע איפה הילדה הזאת. אנחנו נעשה לה זהות חדשה לגמרי, תסמכי עליי בייבי. הכל יהיה טוב שריל" הוא אמר לאישה ונשק לה על השפתיים. הוא הפנה את מבטו אליי, וישר סגרתי את החלון ורצתי לספא.

מאוד פחדתי שהוא ראה אותי ושהם עומדים לפגוע בי עכשיו.

האיש נכנס לבית כמו סערה ובעט בדלפק. "מאיפה לך החוצפה לצותת לנו דרך החלון? לא לימדו אותך נימוסים!?" הוא אמר לי וסטר לי סטירה ללחי, הרגשתי את הלחי שלי, והרגשתי שאני נשרפת מרוב שזה כאב.. הדמעות נזלו בעיניי, ופול משך אותי לחדר.

הוא הושיב אותי על המיטה בכוח וקשר אותי. "מ..מה את עושה?" שאלתי אותו מפוחדת. "מלמד אותך לקח שלא מצותתים לאנשים" הוא אמר. ביום הזה, פול תקף אותי בפעם הראשונה. הייתי אז בת 11, הייתי תמימה. לא ידעתי בכלל מה המשמעות של המילים 'יחסי מין'. הוא פשט את בגדיי והתחיל לשחק איתי. הייתי מין משחק בשבילו, בכיתי. המון.

בחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי בחדר הזה.

"דיי בבקשה דיי!!!!" צעקתי, והוא נתן לי עוד סטירה. אחרי שהוא סיים איתי, הוא הלביש אותי בבגדיי והוציא אותי החוצה מהבית. יצאנו לחצר האחורית שלהם, ושם ראיתי אוהל קטן שהוקם בין שני עצים. "מעתה והלאה את הולכת לגור פה" הוא אמר. "איך קוראים לך?" הוא שאל ולא עניתי. "שאלתי איך קוראים לך!!" הוא משך לי בשיער בחוזקה. "ג'..ג'ייני. ג'ייני ליין מורגן" עניתי.  "ג'ייני ליין מורגן הא? את רואה מה שעשיתי לך עכשיו? בחדר?. אם את תעיזי לפתוח את הפה שלך למישהו, זה עומד להחמיר. את עומדת לקבל עונשים איומים. מעכשיו כששואלים אותך איך קוראים לך, אל תעני ג'ייני ליין מורגן. מהמיום שמך הוא מייגן תומפסון. אנחנו ההורים שלך, ואימצנו אותך, שמעת?!. רק תעיזי, רק תעיזי לפתוח את הפה שלך, ואת עומדת לחטוף, בענק!!! שמעת אותי?" לא העזתי להיסתכל עליו. כל מילה שהוא אמר לי הטיחה בי כל כך חזק.. הייתי מפוחדת. הוא החזיק את סנטרי ומשך אותו לפניו. "שמעת אותי?!" הוא צעק יותר חזק. "כן" לחשתי. "יופי" הוא יצא מהאוהל והשאיר אותי לבד.

נשכבתי על המזרון המרופט באוהל והדמעות זלגו מעיניי. 'אמא.. אמא בבקשה תמצאי אותי. תקחי אותי מכאן בבקשה אמא. הם רעים אליי, הם מרביצים לי אמא בבקשה. אני כל כך מתגעגעת אלייך.. אני רוצה לראות את לילי ואת ג'ון. אמא בבקשה. תמצאי אותי ותקחי אותי מכאן' בכיתי על הכרית ולא הפסקתי להיתפלל לה' שיקח אותי מכאן. כאב לי כל כך, הגוש בגרון לא עזב אותי. הדמעות לא הפסיקו לנזול מעיניי..

הבית של ג'ייני-

"אנחנו עכשיו בחיפושים אדוני, אנחנו לא עומדים לעצור לשנייה, עד שאנחנו נמצא אותה" השוטר אמר לג'ון. "תודה, אני באמת מבקש. תחזירו אותה כמה שיותר מהר. שלא יהיה מאוחר מידי" ג'ון אמר עם קול רועד ודמעות בעיניו.

לילי ישבה על השטיח, משחקת במשחקי תינוקות שלה. היא הרגישה שמשהו לא בסדר, שמשהו לא הולך כהלכה.

"הבת שלי.. התינוקת הקטנה שלי.." האמא קרוליין יללה להתפללה לה'. "בבקשה תחזירו לי את ג'ייני בבקשה" הדמעות לא הפסיקו לנזול מעינייה, והקול הנואש והזועק העיר את כל השכונה. כל השכונה ידעה על המקרה, כולם היו בהלם. כולם תמכו בג'ייני וחיכו שהיא תחזור.

ג'ון התקרב לאט לאט לקרוליין וחיבק אותה חזק. "אני יחזיר אותה קרול, אני מבטיח. החלאות האלה לא יצאו מזה בקלות" הוא אמר לה וחיבק אותה חזק. "ג'ון.. אנ..אני לא הבאתי לה. לא הבאתי לה נשיקה. הייתי צריכה לתת לה נשיקה.. רצינו ללכת לים ג'ון.. רצינו ללכת לים בשבת. היא כל כך התרגשה.. התינוקת הקטנה שלי" אמא יבבה ובקושי הצליחה לדבר. "אני יודע.." ג'ון אמר והלך לחלון, הוא הסתכל למעלה לשמיים, והתפלל לה'. התפלל שג'ייני תחזור מהר ללא כל פגע.

בחזרה לג'ייני-

יצאתי מהאוהל, וראיתי מראה שבורה קצת ליד שיח. הסתכלתי על עצמי, וראיתי את עיניי האדומות ושערי המבולגן. הברך שלי המשיכה לדמם, ובגדיי היו קרועים והרוסים. התיישבתי על הדשא.

הסתכלתי דרך הגדר, וראיתי שם ילד. הוא נראה בערך בגיל שלי, הוא שיחק כדורסל. בטח אין לו מושג בכלל מי אני, הוא בטח לא מעלה בדעתו שחטפו אותי ושאני לא שייכת לכאן. רק אם הוא היה יכול לדעת, רק אם הייתי יכולה לספר לו..הייתי יכולה לבקש עזרה. אבל הייתי בת 11, תמימה. פחדתי נורא. חשבתי שאם אני אספר פול שוב פעם יעשה לי את הדבר הנורא הזה שהוא עשה לי בחדר. הילד הסתכל עליי ופער את עיניו. "ילדה מה קרה לך?" הוא שאל. ואז שוב הבטתי במראה שהייתי ליד השיח וראיתי שוב את המראה הנורא שלי. "אמ.. לא סתם.. נפלתי וקיבלתי מכה לא משהו רציני" עניתי. "את נראית נורא, לכי תחבשי את הרגל שלך או משהו" הוא אמר. "לא.. לא. אני בסדר באמת" אמרתי. "אם את אומרת. את חדשה פה? אני לא זוכר שהיית פה לפני" הוא אמר. "כן.. אני די חדשה" ואז נזכרתי במה שפול ביקש ממני לומר ששואלים אותי מי אני.

"אימצו אותי" אמרתי. "אה.. היי, שמי הוא ג'ייק" הילד אמר. "היי.." עניתי והייתה שתיקה. "אז.. איך קוראים לך?" הוא שאל. "ג'יי... מייגן. שמי הוא מייגן" אמרתי. "נעים מאוד, מייגן" הוא אמר קלע את הכדור לסל וחזר בחזרה לביתו.

הקלה יצאה מפי, רציתי שהוא ילך. לא רציתי שהוא יראה אותי כך.. כל כך עלובה.

ישבתי לבד באוהל, מנסה לעקל כל מה שקרה לי בשעות האחרונות. הסתכלתי על כל הדברים המרופטים והישנים שהיו אצלינו באוהל, והייתי משועממת ומפוחדת לגמרי. בתקווה שמשטרה תכנס ותציל אותי מפה..

שמעתי צעדים מחוץ לאוהל, והייתי בטוחה שזאת המשטרה שבאה לחלץ אותי. שמעתי את הצעדים מתקרבים ומתקרבים, חיכיתי וחיכיתי שייכנסו כבר לאוהל, הדלת של האוהל נפתחה, ולצערי, אלו לא היו השוטרים..

אני יודעת שהפרק יחסית קצר, אבל אין לי זמן להמשיך למה אני חייבת לעוווף!!! תגיייבו♥ אוהבת