סיפורים בהמשכים

היי קוווראים!!! הפרק הראשון בסיפור "שבויה" ואני מתה מהתרגשות:). אני מקווה שכבר התאוששתם מהסיפור הקודם, ושאתם מוכנים לסיפור הזה. שלפי דעתי הרעיון שלו יותר טוב חח. אני מקווה שאני יקח את הניסיון שלי מהסיפור הקודם ויקדם אותו וישפר. אני מאוד מקווה להישתפר ושהסיפור הזה יצא טוב.

התגובות שלכם מאווווד חשובות לי, הן בעצם אלו שנותנות לי את הכוח להמשיך. בגלל זה אתם מדהייימים!!

אני לא רוצה לתת פה ניאומים, פשוט נלך ישר לפרק. מקווה שתאהבו!! וכמובן- שתמשיכו לקרוא.

-

"אני מנסה לדמיין לעצמי, איך... איך בן אדם יכול נפשית לעבור את כל זה... אני מנסה לדמיין לעצמי, ואני פשוט לא מצליחה. באמת שאני לא מבינה.." המראיינת אמרה לי. "אני לא יודעת.." עניתי לה. באמת שבאותו רגע, פשוט לא ידעתי.

הייתי בהלם בעצמי, גם אני לא הבנתי.. לא קלטתי. נכון יש את הדברים האלה, שפשוט קורים ואתה לא יודע למה, איך?.

זה פשוט קרה.. אין לי מושג בעצמי איך התמודדתי.. פשוט התמודדתי.

ה-9 ביוני, 1991.

"ג'ייני!! הארוחת בוקר מוכנה!! את כבר מאחרת, אמרת עוד חמש דקות וכבר עברו חמש דקות!!!" אמא צרחה לי מלמעטה, לפעמים באלי שפשוט יעצר הזמן. ושאני יוכל לישון עוד שעה אפילו.. או שעתיים.

קמתי מהמיטה ופיהוק גדול יצא מפי. הסתכלתי בראי, והשיער שלי נראה איום ונורא. כולו היה בלאגן אחד גדול. לקחתי את המברשת וניסיתי להציל את השיער שלי. התבוננתי בבגדים שהיו אצלי בארון, ולקחתי חולצה כחולה, ומכנס לבן. סירקתי את שערי וקלעתי שתי צמות שנפלו על כתפיי. הלכתי לאמבטיה וציחצחתי את שיניי, שטפתי את פניי והרגשתי רעננה ומוכנה ללימודים. לקחתי את התיק וירדתי למעטה.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן??" אמא שלי הטיחה בי. "התארגנתי.." עניתי לה בזמן שנשקתי לאחותי הקטנה לילי על האף.

"תאכלי מהר, את לא רוצה לפספס את האוטובוס. ואנחנו לא יכולים להסיע אותך" היא אמרה לי והגישה לי ביצת עין עם סלט על הצלחת.

"האוטובוס מגיע עוד עשר דקות אמא, אני יספיק" אמרתי לה וטרפתי את ארוחת הבוקר שלי מהר. "את רואה, אם היית קמה יותר מוקדם היית מספיקה לאכול ארוחת בוקר כמו בן-אדם" היא אמרה לי.

גילגלתי את עיניי ושתיתי את השוקו שלי מהר. "שיט, אני כבר מאחרת. אני חייבת לטוס ביי בנות נתראה בצהריים" אמא אמרה לי וישר טסה לכיוון הדלת. "רגע אמא מה עם נשי..." שמעתי את הדלת נתרקת. "קה..." המשכתי את המשפט.

"אל תדאגי, מתוקה. היא תתן לך נשיקה כשהיא תחזור" ג'ון, אבא החורג שלי אמר לי כשהוא ירד במדרגות. "זה גם מה שאמרת אתמול.." אמרתי לו. "את חייבת להבין שיש לה עבודה ושהיא ממהרת" הוא ליטף את ראשי אבל ישר זזתי אחורה.

"לא חשוב לי כבר, אני חייבת ללכת.." לקחתי את התיק שלי ורצתי לכיוון הדלת.

הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי שם, היו איתי עוד כמה ילדים מהשיכבה והכיתה, אבל הם לא היו חבריי. תמיד הייתי לבד באוטובוס, לא היה לי עם מי להיות. החברה שלי, קיילי, אף פעם לא נוסעת באוטובוס. תמיד מסיעים אותה..

איזה כיף לה.. שהיא לא צריחה לנסוע באוטובוס המחורבן הזה עם כל הילדים שמגעילים האלה.

האוטובוס הגיע, ועליתי עליו ראשונה, ואז ילדה אחת דחפה אותי אחורה ונכנסה היא ראשונה. היא צחקה ומילמלה "לוזרית". רציתי למשוך את הילדה הזאת מהשיערות לדחוף אותה על הריצפה ושהאוטובוס יברח לה.. אבל פשוט התעלמתי ועליתי ישר אחריה.

"היי ג'ייני" הנהג אוטובוס אמר לי. "בוקר טוב", הוא תמיד היה נחמד אליי. "בוקר טוב" החזרתי לו בחיוך. התיישבתי על אחד הכיסאות, והאוטובוס היה מלא לגמרי, המושב היחידי שנשאר האוטובוס התחיל לנסוע בדרכו לתחנה הבאה.

כשהאוטובוס עצר בתחנה, ראיתי את הילד שאני דלוקה עליו מאז כיתה ד' נכנס, רודני סמית'.. הוא למד איתי בכיתת מתמטיקה. אבל הוא אף פעם לא שם לב אליי.. הוא היה כזה מושלם!!

הוא היה עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות עמוקות.. הוא היה הילד הכי חתיך אצלינו בשכבה. תמיד רציתי שהוא ישים לב אליי, אולי "היי" או "מה קורה?". אני וקיילי תמיד בהינו בו כשהוא שיחק כדורסל בהפסקות. טוב לא רק אנחנו בהינו.. בערך כל הבנות בשיכבה בהו בו. כמעט כולן דלוקות עליו. כל בת שהוא רוצה, הוא משיג. בגלל זה הוא איום מאוד גדול בקרב הבנים.

הוא נכנס לאוטובוס והדלת נסגרה. ראיתי שהוא פונה לכיווני, הלב שלי דפק בחוזקה, כמעט התפוצץ!!. כל רציתי שהוא ישים לב אליי, שידע שאני קיימת, זה מספיק לי. שידע שיש ילדה כזאת בשם 'ג'ייני ליין מורגן', זה כל מה שאני מבקשת, לא הרבה.

"אפשר לשבת?" הוא שאל אותי. הינהנתי בראשי מאוד מהר "כ..כן. בט..בטח" מילמלתי. הזזתי את התיק שלי והאוטובוס בדיוק קפץ והספרים שלי כולם נפלו על הריצפה. 'יופי מאוד חכם מצידי לשכוח לסגור את הרוכסן בתיק' חשבתי לעצמי.

הילדים שישבו במושבים לצידי התפקעו מצחוק. רודני ירד על ברכיו והרים את ספריי. "הינה" הוא הכניס את ערמת הספרים לתיקי וסגר את הרוכסן. "תודה.." מילמלתי. הילדים במושב לצידי עדיין התפרעו מצחוק. "משהו מצחיק אותכם?!" רודני פנה אליהם והם שתקו. רודני התיישב לצידי וחייך אליי. כל כך התרגשתי, הוא באמת שם לב אליי.. הוא נחמד אליי, אליי!!. "אז איך קוראים לך?" הוא שאל אותי. "ג'י..ג'ייני. ג'ייני ליין מורגן, אנחנו לומדים ביחד בכיתת מתמטיקה, זוכר אותי?" דיברתי מהר והקול שלי רעד. "אה כן, את המוזרה הזאת שיודעת את החומר יותר טוב מהמורה. כן אני זוכר" הוא אמר לי. 'המוזרה הזאת'? זה מה שחושבים עליי? 'המוזרה הזאת'?. "טוב.. תודה? אני חושבת.." אמרתי סובבתי את ראשי והבטתי דרך החלון. "אמרתי את זה במובן הטוב" הוא אמר לי. "כן.. ברור. אני יודעת. במובן הטוב, כן" אמרתי בקול רועד וכולי רעדתי. הלב שלי דפק במהירות גבוהה, וגלי חום התפשטו על פניי, אני חושבת שהסמקתי באותו רגע.. כל כך קיוויתי שיום אחד רודני ידבר אליי, והינה זה קרה.

הגענו לתחנה של הבית ספר וירדתי מהאוטובוס. רצתי לתוך הבניין וראיתי את כל התלמידים במבואות. היו שם תלמידי כיתה א', תלמידי כיתה ב',ג',ד',ה',ו'.. כל כך הרבה תלמידים. חיפשתי את קיילי, הסתובבתי בכל המבואות עד שמצאתי אותה יושבת על המדרגות ושחבורת בנות יושבות לידה.

"היי" אמרתי לה והתיישבתי לידה. "היי.." היא אמרה בעצב. "מה קרה?" שאלתי אותה. "סתם, הבנות האלה לא מפסיקות להעליב אותי. אני לא מכירה אותן בכלל!!" היא אמרה לי. "אני רואה יש פה מפגש לוזריות, השמנה, והשיניי בקס באני" היא אמרה וכולן התפקעו מצחוק. הן היו תלמידות בכיתה ו', גדולות מאיתנו, יפות מאיתנו ובעלות ביטחון עצמי יותר גבוהה משלנו. "לכו מפה כבר!!" קיילי צעקה עליהן. "או, אני רואה שהגוש שומן הזה מדבר" הילדה אמרה וצחקה. ואני? ישבתי במקומי ושתקתי. לא רציתי להסתבך עם בנות כאלה, אני יודעת שהן פשוט מחפשות תעסוקה. ואנחנו הקורבן, אז לא לקחתי את זה אישית. "בואי קיילי בואי נלך" אמרתי לקיילי וקמתי מהמדרגות.

הלכנו שתינו למקום אחר שאין שם בריוניות. התיישבנו על בדשא בחצר וחיכינו לצילצול של השיעור הראשון. "אני חייבת לספר לך משהו" אמרתי לה בהתרגשות. "מה?" היא שאלה. "תנחשי מי ישב לידי היום באוטובוס" אמרתי לה בחיוך. "מי?" היא שאלה. "רודני סמית'!!" אמרתי והיא הסתכלה עליי ופערה את פיה. "אין מצב!! והוא דיבר איתך?" היא שאלה ונירגשה גם היא.

"כן!! הוא כזה מדהים!! היה לי קטע כזה שנפלו לי הספרים מהתיק, והוא עזר לי להרים אותם. וילדים שישבו לידי צחקו עליי בגלל זה והוא לגמרי צעק עליהם!. הוא אמר להם כזה 'משהו מצחיק אותכם?!'. הוא כזה חלומי שזה פשוט למות!" אמרתי לה ולא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים. "אומייגאד!! הוא כאילו, ה-בן הכי חמוד בשיכבה. אין בת שלא דלוקה עליו. לפחות הוא עכשיו יודע מי את!. איזה כיף לך, אני ממש מקנאה בך. חבל שלא נסעתי היום באוטובוס.." היא אמרה.

"כן.." אמרתי לה והוצאתי אנחה מפי. הצילצול הראשון נשמע ונכנסתי לשיעור.

ניסיתי להקשיב למורה בשיעור, אבל הראש שלי היה עסוק ברודני.. הלב שלי עדיין דפק מהמחשבה על זה שהוא דיבר איתי. על מה שקרה באוטובוס. לא הצלחתי להתירכז לשנייה בשיעור, שזה מאוד לא אופייני לי.

ככה כל השיעורים עברו, והזמן טס כל כך מהר, והלימודים נגמרו.

רצתי החוצה מהבניינים של הבית ספר, והופתעתי לראות את ג'ון מחכה לי בחוץ עם המכונית. רצתי לקרעתו ונכנסתי למכונית. לילי הקטנה ישבה לידי בכיסא שלה. "היי" אמרתי ותרקתי את הדלת. "היי מותק, היה היו הלימודים?" הוא שאל. "בסדר" אמרתי. "רק בסדר?" הוא שאל שוב. "בסדר גמור" התחכמתי. "אמא שלך תחזור היום מאוחר, נתנו לה שעות נוספות בעבודה. אז אין מי שיבשל, הזמנתי את מה שאת אוהבת. פיצה עם אקסטרה צ'יז והרבה זיתים" הוא אמר לי. "יש!!" אמרתי ומאוד שמחתי. ליטפתי את הלחיים של לילי ונשקתי לה נשיקה על הלחי.

בדרך שנסענו שמענו מוזיקה ברדיו של האוטו, eternal flame של the bangles. זה היה השיר האהוב עליי באותה תקופה. האמת שהוא גם השיר האהוב עליי היום, הוא נותן בי כל כך הרבה זכרונות, שזה פשוט לא להאמין. עד היום, כשאני שומעת את השיר הזה, זה נותן בי רגשות מעורבבים. זה משמח אותי, מעציב אותי, גורם לי להתרגש ולצחוק.. ואפילו גורם לי לבכות לפעמים.

שרנו כולנו ביחד באוטו, ונהנו. עד שהגענו לבית, ויצאנו מהמכונית. רצתי לתוך הבית וישר קפצתי על הספא באנחה ענקית. אחרי נכנס ג'ון עם לילי. "היה יום ארוך בלימודים שאת נאנחת ככה?" הוא שאל. "לא.. זה סתם.. משהו אחר" אמרתי וקמתי מספא. "אוקיי" הוא חייך אליי וקרץ. הוא הוציא את הפיצה והגיש משולש של פיצה לשנינו.

אחרי שני משולשי פיצה הודיתי לו בנימוס ורצתי למעלה. "לאן את כל כך ממהרת??" הוא צעק לעברי. "אמ.. לעשות שיעורים!" צעקתי אליו בחזרה.

-ג'ון הסתכל על התיק של ג'ייני שהיה מונח על הריצפה ליד הדלת, והבין ששיעורים היא לא הולכת לעשות. 'מה היא לעזאזל זוממת?' הוא חשב בליבו-.

עליתי למעלה ונכנסתי לחדרי במהרה, וסגרתי את הדלת. לקחתי את הטלפון וצילצלתי ישר לקיילי.

"היי קיילי! את בבית?" שאלתי אותה. "אם צילצלת לבית שלי, איפה את חושבת שאני?" היא שאלה אותי בציניות. "אה נכון.." אמרתי וצחקתי. "הוא שם??" שאלתי אותו בהתרגשות. "כן, הוא פה. וגם החברים שלו פה" היא אמרה לי. "איזה כיף לך שאת גרה בדיוק ליד מגרש הכדורסל, מה הוא עושה?" שאלתי. "מי רודני?" היא שאלה. "נו כן! בגלל זה צילצלתי כדי לדעת מה רודני עושה" אמרתי לה. "משחק כדורסל, כמו כל יום אחרי בית ספר" היא אמרה לי. "נו תפרטי, מה הוא בדיוק עושה?" שאלתי אותה. "אממ.. הוא לקח את הכדור.. הוא מכדרר אותו.. רגע! הוא הלך לישתות מים. כן, הוא שותה מים מהבקבוק ו..אומייגאד!" היא ישר צעקה. "מה?? מה!?!?? מה הוא עשה? קיילי!!!" צעקתי עליה כדי שתגיד לי. "אומייגאד! הוא הוריד את החולצה שלו! יאו איזה מושלם הוא" היא צווחה לי בטלפון. "אז מה.. מלא פעמים הוא הוריד את החולצה שלו. וגם את מי זה מעניין" אמרתי לה. "וואי איך רואים שאת בת 11. זה כאילו מעניין את כולן!! רודני הוא כזה.. כזה גבר כזה" היא אמרה. "אלף, גם את בת 11. ב'- זה לא מעניין את כולן. וג'- להזכירך רודני הוא גם בן 11, הוא פשוט בוגר לגילו" אמרתי לה.

 "אז מה, הוא עדיין גבר" היא אמרה. "מה שתגידי" צחקתי. שמעתי את הדלת למעטה נפתחת, "קיילי אני חייבת לזוז!!" אמרתי לה וניתקתי את הטלפון, קיוויתי שזאת אמא שלי. ירדתי למעטה בטיל "אמא???" צעקתי. "לא, זה רק אני. יצאתי להביא את הדואר" זה הוא ג'ון. השפלתי את מבטי והתיישבתי על הספא. "אמא תחזור בערב, מתוקה. כבר אמרתי לך. נתנו לה שעות נוספות" הוא התיישב לידי ואמר לי. "אני יודעת.. אבל למה היא לא יכולה פשוט להיות בבית פעם אחת, אני כמעט ולא איתה, לא רואה אותה" אמרתי לג'ון. "את תראי אותה, אני מבטיח" ג'ון אמר לי ונשק לי על המצח. באותו רגע, האמנתי להבטחות. האמנתי שהבטחה זאת הבטחה. והיא חייבת להתקיים. אבל היום, היום הכל שונה.. היום הכל כל כך שונה..

הערב כבר הגיע, השעה עכשיו היא תשע בלילה. ואמא הייתה אמורה להגיע, חיכיתי כמה דקות, ואז נשמע קול של מפתחות בדלת.

 הדלת נפתחה. קמתי מהספא וראיתי את אמא בפתח הדלת. "אמא!!!" קפצתי עלייה וחיבקתי אותה. "ג'ייני? מה את עושה ערה בשעה כזאת? את לא תתעוררי מחר בבוקר" היא לחשה לי. "אני יודעת שכבר מאוחר, אבל התגעגעתי אלייך" אמרתי לה וחיבקתי אותה. "גם אני התגעגעתי אלייך, בשבת אני מבטיחה לך שנעשה משהו. רוצה ללכת לים? ממזמן לא הלכנו לים. אבל עכשיו את חייבת לישון, מחר בבוקר יש לימודים. ואת תהיי עייפה" היא אמרה לי ונשקה לי בלחי.

"יש!!" אמרתי וישר טסתי למעלה לחדרי, שמחתי שבשבת אני הולכת עם אמא לים. אולי אני אוכל ככה לבלות יותר זמן איחות איתה, חכיתי לזה הרבה זמן. עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה.

ה-10 ביוני 1991

"מותק, את צריכה לקום" שמעתי את קולו של ג'ון. "ג'ייני קומי חמודה" הוא אמר לי. "מה כבר בוקר?" מילמלתי. "כן מותק, את צריכה לקום" הוא אמר לי ונשק לי על המצח. כל כך לא היה לי חשק, כמו כל בוקר.

קמתי מהמיטה, וכמו כל בוקר רגיל סירקתי את השיער שנראה על הפנים. לקחתי חולצה וורודה מכנס לבן גרביים וורודות נעליים לבנות וג'קט וורוד. אהבתי כל כך את הצבע הוורוד. הוא תמיד היה האהוב עליי, היה בו משהו שמח כזה, משהו עליז.

אחרי ההתארגנות ירדתי למעטה וראיתי את אמא וג'ון בשולחן, ואת לילי הקטנה על הכיסא התינוקות שלה.

"לקח לך מהר הפעם, אולי עכשיו תוכלי לאכול ארוחת בוקר כמו שצריך" אמא אמרה לי וקרצה לי. "כן" צחקתי. התחלתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי, וסיימתי אותה במהרה כדי שאני יוכל לשחק קצת עם לילי.

"מה השעה ג'ון מותק?" אמא שלי שאלה את ג'ון. "עכשיו שבע ורבע" הוא ענה. "אני צריכה כבר לזוז" היא אמרה ולקחה את המפתחות שלה מהדלפק. "ביי חמודים, נתראה בצהריים" היא אמרה, ושוב לא נתנה לי נשיקה. אני לא אוהבת שהיא ממהרת.

נתתי ללילי נשיקה גדולה וחיבוק ולקחתי את התיק. "ביי ג'ון" אמרתי ונתתי לו חיבוק. "ביי חמודה, אני יבוא לאסוף אותך אחרי הלימודים" הוא אמר לי. "אוקיי, ביי לילוש" נתתי ללילי עוד נשיקה על הלחי ויצאתי החוצה לתחנת האוטובוס. הפעם היא הייתה ריקה, ישבתי בתחנה ועברו כמה דקות.

אבל אז.. אז הכל התחיל. הרגשתי משהו מוזר נוגע בי, סובבתי את ראשי אחורה וראיתי גבר הוא סתם את פי ומשך אותי אליו. הוא הצמיד אותי לגופו וריתק אותי לגמרי, לא נתן לי לזוז. אף אחד בחיים לא יוכל לדעת איזו הרגשה זאת.. רק מי שבאמת חווה את זה.. את ההרגשה האיומה הזאת. הרגשה של פחד איימים. פחדתי, פחדתי מאוד!. ניסיתי לזוז, לברוח. אבל לא יכולתי, ניסיתי לצעוק, אבל לא יכולתי לעשות גם את זה.

הוא גרר אותי לאוטו ודחף אותי פנימה. ראיתי אישה במכונית כשנכנסתי. "סעי שריל!!! סעי עכשיו!!!" הוא צעק והאישה במכונית התחילה לנסוע.

מבט נקודתו של ג'ון-

שטפתי את הכלים, והבטתי דרך החלון לראות מה עם ג'ייני. ואז נפלה עליי הפצצה. ראיתי איש זר מושך את ג'ייני שלי למכונית, את ג'ייני הקטנה שלי. קפאתי במקום, הסתכלתי על המקרה וקפאתי. הם התחילו לנסוע, ואני נשארתי קפוא במקום. אחרי כמה שניות לקחתי את המפתחות של המכונית ורצתי אלייה. התנעתי את האוטו ונסעתי אחרי המכונית שג'ייני הייתה בפנים, אך היא הייתה רחוקה ממני כבר. נסעתי הכי מהר שיכולתי, התחלתי לצעוק, לבכות, לצרוח בייסורים לעזרה. צילצלתי למשטרה, והייתי בפאניקה איומה. ג'ייני שלנו, לא האמנתי מה שקורה סביבי, רציתי שמישהו יצבוט אותי ושזה יהיה רק חלום. המשטרה הייתה על הקו ואמרתי לה לבוא מהר. אבל כבר לא ראיתי את המכונית באופק, המשכתי לנסוע ולנסוע, אבל לא ראיתי את המכונית. צילצלתי לקרוליין, אמא שלי ג'ייני, אישתי.. לא ידעתי איך היא תגיב. אמרתי לה לבוא מהר הביתה ושאין זמן להסברים.

המשכתי להסתובב ולחפש את המכונית אבל פשוט לא מצאתי אותה.. ובאותו רגע הסיוט הכי גדול שלי קם למציאות. קיוויתי, מאוד קיוויתי שלא איבדנו את הילדה.

בחזרה לג'ייני-

הסתכלתי על האיש, ועייני האדימו וצרמו. "הוא כבר לא אחרינו?" האישה שאלה. "לא, כבר לא" האיש הסתכל עליי ולחץ על פי יותר בחוזקה, זה כאב. מאוד..לא ידעתי מה הולך לקרות לי. לא ידעתי אם זה אמיתי, הייתי בפאניקה. קיוויתי שזה חלום.. מאוד קיוויתי שזה חלום רע ושאני הולכת להתעורר בקרוב. אבל לא, זה לא היה חלום. אני כאן, אני באמת כאן.

הלב שלי דפק מהר, ולא ידעתי מה הולך לקרות לי.. הסתכלתי על האיש, וחרדה עברה בגוף שלי. חרדה איומה.. חרדה איומה וקרה כל כך..

מקווה שתאהבו ושתגיבו♥♥ לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרק הזה. אוהבת