חזרה לשרשים

מבוא: ידוע כבר שהיחס לספר 'שולחן ערוך' הוא שראוי לקצר אותו- דווקא לפי אוהבי ההלכה בעצמם-

לכן יש ספר 'כשר וטוב בעיני הדתיים והחרדים' בשם קיצור ש"ע. לא להחליף אותו בספר של עמוד-אחד-ריק, בטענה שאין הלכה- אלא לקצר.

אומנם יכלו הדתייים לקצר לפי כללי ההלכה במורשת, ולפי מיון התוכן, ובשיקול של הדעה של רב יהודה הנשיא-

לכן עלי לתקן בכדי להשוות. ולזהות כמה רחוק מאוד הדתיים מההלכה שלהם ומהמורשת אפילו של הזרם הרבני.

הערה נדמה ארוך רק יחסית לספר הלכה של חילונים- דף ריק כמתואר אבל יחסית לשולחן ערוך- שיפור משמעותי וניתן להשוות לזהות את ההכבדה בעיקר בתוכן- ואף ביישום בחק של ליל הסדר בפרט.

הלכות פסח

כולל חמץ-טקסים-ואיסורי יום טוב במועדים

*פרק א' הלכות ניסן וחמץ, שבע פסקאות [אשר מקביל לטור סימנים תכ"ט-תנ"ג עם מאות פרטים אשר לא הקפידו בהם רבני דורות המשנה]

א' אין הלכה במשנה לקבוע בחודש ניסן 'שבת הגדול'

ב' אף מי שמתפלל בשנה כאשר משפיל ראשו לשולחן, לא יעשה כן סביב פסח, כי אין נופלין על פנים בכל חודש ניסן.

ג' לפי בית הלל יש בדיקת חמץ, היינו לחפש במרתף של יין, ואומנם עסק בדין חמץ אשר דינו כדין קרבן פסח לפי הכלל בהלכה "אין היקש למחצה" הנקרא "דבר הלמד מעניינו" היינו כאשר יש מקדש הנקרא בפני בית המקדש, יש קרבן ועמו מצות חמץ כדין קרבן, כי דבר למד מעניינו לפי תורה שבעל פה במסורת הרבנים, אבל לא משנחרב בית המקדש. וכן מרומז בספר ויקרא שם אין מצות חמץ כלל- בחג המצות- עד המיעוט 'אלה' אשר מאז לפי תורה שבעל פה 'אין דבר חדש מעתה' היינו מסוף ספר ויקרא כי רק 'אלה המצות' נמצא שאין מצות חמץ כלל בחג המצות ולכן אוכל בחג המצות אפילו לחם העשוי מבצק שישב עד שטעמו חמוץ ואין צריך לומר לחם שלא חמוץ. הואיל ואוכל, בודאי אין צורך להרחיק מהבית ולא לחפש חמץ ולא לבטל בדיבור ולא להשבית בלב ולא לחוש ולא לקיים שום הלכה של חמץ. אין צורך למכור החמץ לפני פסח אלא כנזכר אוכלו. מי שמחליט לא לאכול חמץ "שלא בזמן" המצוה למשל אחרי שנחרב המקדש חוטא לפי ההלכה בחטא בל תוסיף הנקרא לא בזמנה של מצוה בגמרא ראש השנה.

ד' חמצו של אינו יהודי שהופקד אצל ישראל, שומר עליו בפסח בשביל הנכרי. מחור מאוד שעסק ש"ע בביעור! כי אפילו השבתה של חמץ היינו בלב! וכדין קרבן כנזכר כי אין היקש למחצה לפי ההלכה.

ה' מי שהלווה על חמץ היינו שקיבל חמץ כפיקדון, שומר עליו בפסח בשביל הלווה.

ו' תערובת חמץ היינו תערובת שבה מעורב חמץ אפילו בפני בית המקדש שאז היה איסור חמץ 'עירובו בלא כלום' היינו שאין איסור לאוכלו בכל חג המצות כי הלכה כרבים, ואין צריך לומר משנחרב בית המקדש שאוכל בין תערובת ובין לחם מבצק שישב עד שטעמו חמוץ, ואין צריך לומר חרדל שנתערב בתוכו קמח, ואין צריך לומר לפני חג המצות כגון בערב פסח לאחר חצי היום בין בחול ובין ערב פסח שחל להיות בשבת.

ז' אין הלכה במשנה לעשות הגעלת כלים, כי לא צריך להוציא הנבלע בכלי. לכן אין צורך לעשות מה שהדתיים עושים לטבול כלי במים מרותחים אלא מוטב לשמור מרחק מכאלה. במיוחד לאור השיקול של רב יהודה הנשיא אשר החליט לכלול יחד דיני חמץ אצל קרבן במסכת פסחים ללמד שלעומת שבת שונה חמץ כדין קרבן כי האמין רב יהודה הנשיא בתורה שבעל פה של 'דבר הלמד מעניינו' ולכן ביחד חמץ וקרבן כי דין חמץ כדין קרבן אשר בודאי כשיש מקדש אבל לא משנחרב בית המקדש דווקא לפי תורה שבעל פה. אף לימות המשיח לפי גמרא שבת "אין זכות ואין חובה".

*פרק ב' הלכות מצה, שלוש פסקאות [המקביל  לטור סימן תנגי-תסח']

א' לפי תורה שבעל פה, מה שנאמר בתורה כמה פעמים "שבעת ימים תאכל מצה" נחשב רשות לכן אין חיוב לאכול מצה ולא לקנות מצה ולא להכין מצה כלל ולא לחשוש לשום הלכה השייכת למצה. ובלילה שאחרי יום יד' לחודש [ניסן לפי ההלכה אך ערערתי על כך במאמר אחר] יש "פסח" בספר ויקרא בלי מצה עד חג המצות, אשר נפרד שם מקרבן פסח, ולכן משחרב בית המקדש אשר אין פסח, כנשמר אפילו בספר החינוך, לכן לא נשאר אלא חג המצות אשר כנזכר רשות לפי תורה שבעל פה בגמרא פסחים.

ב' כאשר מכין לחם בפסח בין שממהר ובין שמאפשר לבצק להחמיץ, פגה כבר מצות חלה ככתוב בשולחן ערוך יורה דעה, וראוי לציין כן בקיצור של "שולחן ערוך" ואין להוסיף מדרבנן להפריש מהבצק שלא בזמנה של מצות חלה משום איסור בל תוסיף כנזכר. ובודאי מכין לחם עם מי פירות ואם רוצה מותר לחרוך שיבלים ביחד.

ג' אף שאסר שולחן ערוך הרבה יותר מדי יחסית להלכה, עדיין כתב גלוי במפורש חיטים שנפל עליהם מים לא חמץ ואף קמח שעליו נפלו מים, לפעמים לא חמץ אפילו לקארו ואין צריך לומר קמח מחיטה שנטחן, לא נחשב חמץ. 

*פרק ג' הלכות ערב פסח, יד' פסקאות [המקביל לטור תסח'-תפט']

הערה: מכאן עד סוף הלכות פסח יש כמאתיים פרטים אשר לא הקפידו בהם רבני דורות המשנה, ולכן אין לחוש להם- ואף דומה לרבני המשנה אם לא יקפיד בהם, מלבד כעשר הלכות אשר כמעט כולן סתם משנה וכאשר אבאר]

א' אין איסור במשנה לא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות, כי מנהג שונה מחיוב כנשמר בספר שולחן ערוך הלכות יום כיפור.  

ב' אין הלכה במשנה שלא לייחד בשר לפסח באמירת "בשר זה לפסח" כון כל מה שלא הקפידו בו רבני דורות המשנה למשל: אין הלכה במשנה שהבכורות מתענין בערב פסח.

ג' אף שיש הלכה במשנה שבערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול, ופירש שולחן ערוך היינו לחם- [איכשהו? אם לא שמרמז שאף לדעתו אין איסור חמץ אפילו אחרי חצות, ובפרט שהלש במי פירות לא נחשב פת ולא לחם לפי ההלכה כניכר מהלכות ברכות שלהם] כלל הלכתי אשר לא קבעו הלכה כרב מאיר כנשמר בפרק ראשון של בבלי עירובין ולכן משנה זו אשר בלי שם הנקרא "סתם משנה" היא של רב מאיר כמסורת 'סתם משנה של רב מאיר' ולכן לא הלכה וכן כל סתם משנה לא הלכה, בכלל ובפרט זה אין לחוש לאיסור זה אלא אוכל לחם בזמן הנזכר ואף בחג המצות אוכל גם לחם מבצק בטעם חמוץ כנזכר לפי ההלכה בתורה שבעל פה אשר אין היקש למחצה.

ד' אין הלכה כאומר שיסב כי סתם משנה רב מאיר כנזכר וכמותה המשנה של ארבע כוסות גם לא הלכה כי יש סיבה וטעם שלא קבעו הלכה כרב מאיר.

ה' לפי בית הלל ברכת היום אחרי ברכת היין כיצד מברך בריך רחמנא על היין, ואחריה בריך רחמנא על חג הפסח ואם חל בשבת מברך על היום היינו בריך רחמנא על שבת וחג הפסח למרות שאין הלכה במשנה לברך על היום במסכת שבת. ואחרי ברכת היום יאמר פסח מצה ומרור כרבן גמליאל.

**המשך עד מזונו במאמר אחר- אשלים אחרי פסח

ו' אם רוצה יאכל בשר כבש אפילו אכילת צלי בליל פסח כי אפילו רבני דורות המשנה לא חששו אבל לא חייבים לאכול בלי בית המקדש ולימות המשיח אמרו במסורת "אין זכות ואין חובה".

ז' רשות לאכל מצה ואין חיוב לאכל מצה אלא כמרומז בספר ויקרא אף שיש פסח אין מצה ואין צריך לומר בלי קרבן פסח, לא נשאר אלא חג המצות שבעת ימים אשר לפי תורה שבעל פה נחשב רשות וכנזכר.

ח' אין הלכה במשנה שלא לאכול אחר אכילת האפיקומן היינו מצה אחרונה לכן טוב לאכול עוגה מתוקה ושתייה חמה אם רוצה.

ט' אף שיש הלכה במשנה לברך על מזונו- זה רק מרמז שאוכל מזונו היינו שלו ולא של טקס דתי ואומנם סתם משנה כנזכר של רב מאיר ולכן לא הלכה כנזכר ולאחרים יש ספק אם מברך 'על הארץ הטובה' או שאין מצוה לברך כמיעוט 'אלה' אשר מסוף ספר ויקרא מאז אין דבר חדש כי אלה המצות ולפי ההלכה 'שב ואל תעשה עדיף' לכן לא יברך אחר מזונו.

י' אין הלכה במשנה שלא לשתות אחר ארבע כוסות ולכן אם רוצה שותה יין אחרי הטקס המתואר וכנזכר לא חייבים לספור ולשתות ארבע כוסות כי סתם משנה של רב מאיר כנזכר ואם לא רוצה לשתות יין לא חייב כנזכר אלא ישתה מי פירות ואפילו לרמ"א נחשב כמו יין.

יא' מי שנשבע שלא לאכול מצה, לא צריך לאכול מצה ואומנם אילו נשבע משה לא למול את בנו, להנחה שיש מצוה למול, אם כן השבועה בטלה- ועדיין לא מל בנו כנשמר בסיפור צפורה, ומוטב להיות כמו משה ולא למול הבן משום הרבה טעמים, וכן נשמר בספר יהשע פרק ה', שבהנהגת משה 'לא מלו' עד שמל אותם יהשוע בשביל קרבן פסח.

יב' אין הלכה במשנה לשנות את התפילה בחג המצות ולא להוסיף כלל בחג המצות על התפילה הרגילה. אף שיש משנה לקרוא בתורה בפסח, מקום הלכה זו במסכת מגילה לכן אקצר- טוב לקרוא בתורה בפסח 'חמשה פסוקים' כי ביום טוב חמשה היינו פסוקים אשר מתאים למידת הקריאה ועוד כי כלל בהלכה תפסת מועט תפסת, וטוב שיהיו של פרשת פסח בספר ויקרא, אבל לא חייבים כי סתם משנה של רב מאיר כנזכר ואפשר לא לקרוא כלל.

יג' אין הלכה במשנה פסחים לומר שום תפילה בין משנה של סמוך למנחה עד משנה של ברכת היום ולכן לא לצריך לקרוא אז שום קריאה כלל.

יד' אף שיש תפילת השחר במשנה, מקומה אצל פאה ותרומה ללמד שרק במקדש כדין פאה ותרומה, אשר פגו צו שלהם לכן נחשב לא מעשי לקרוא שום תפילה כלל, ולא מעשי לקרא שמע כלל אלא במקדש כדין פאה ותרומה וכן כל מה שבמסכת ברכות אצל פאה ותרומה למשל ברכת הבדלה והכל, ולא משחרב בית המקדש כי כן הבין רב יהודה הנשיא אשר רק במקדש, ולמען שלא נטעה קבע מקומן אצל פאה ותרומה כנזכר, וחשוב בהלכה להתחשב בדעה של רב יהודה הנשיא.

*פרק ד' הלכות יום טוב וליל שאחרי הסדר [המקביל לטור תפט'-תקכט' 41 סימנים עם מאות פרטים אשר צריך למיין]

א' אין הלכה במשנה לספור מקצירת העומר אפילו כאשר עסקו בקצירת העומר במסכת מגילה, ולא בליל שני של חג המצות ובפרט כאשר אין קצירה אשר ממנה לספור ולכן אין יום חמישים כי לפי ההלכה אין קצירה לספור ממנה.

ב' אפילו הדתיים בדור שלנו לא צמים אחרי פסח כי אפשר לחרוג מספר שולחן ערוך ומוטב לחרוג ממנו הרבה יותר.

ג' אפילו כאשר עסקו בגמרא יבמות במות תלמידי רב עקיבה לא אמרו להתאבל כלל כי אבל רק על קרוב משפחה כמו על אביו ואמו ובפרט לאחר שעברו הרבה שנים מדור רב עקיבה כי כלל בגמרא יבמות שאבילות ישנה היינו שעבר מאה שנים או יותר פחות חשובה.

ד' אין צריך לציין חג השבועות כי אין קצירת העומר שממנה לספור שבעה שבועות.

ה' בפני הבית הייתה מצוה לא לעשות מלאכה כדין קרבן כי אין היקש למחצה וכשהיה עבירה של איסור מלאכה היה אסור לפי בית הלל לברור בכלי כדי להרחיק אדם מן העברה של איסור מלאכה במועד אשר כדין קרבן כי אין היקש למחצה ואצל קרבן אש הצו לא לעשות מלאכה בראשון ובשביעי של חג המצות ואומנם אין עבירה כשאין מקדש כדין קרבן כי אין היקש למחצה.

ו' בשביעי של חג המצות הוא "יום ההוא" אשר עליו נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר כי לפי תורה שבעל פה דבר הלמד מעניינו ואז ביום ולא בלילה יספר בעבור זה עשה י' לי בצאתי ממצרים.

תמו הלכות פסח ויום טוב.

נספח: מי יעסוק בשאלה אם שתן של מי רגלים מחמיצים? לא חכמים!