לפני שממשיכים - אני רוצה להודות לכל המפרגנים והמגיבים בכתב, בעל פה או בלייק, לכל אלה שמשתפים על הקיר שלהם, ובכלל לכל מי שקורא את הבלוג הזה, וגם למי שלא.
עכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר להמשיך.
יום שבת, 17.11
בסביבות 6:30 אני מתעורר, והולך למצוא את האוטובוסים שצריכים לקחת אותנו למטווחים. אין לי מושג מה מכל המספרים של נהגי האוטובוס שיש לי הוא הרלוונטי. אלברט אוטובוס ? שלום אוטובוס ? שלמה אוטובוס ? אלוהים יודע. תוך כדי חיפושים, פתאום אזעקה. אני רואה כמה חיילות רצות לתוך איזה צינור בטון ענקי, אז אני מניח שזה המרחב המוגן, ומצטרף אליהן. אחת מהן מתחילה לבכות ולרעוד בהיסטריה. אני לא כל כך יודע מה לעשות, וממילא היא עם המפקדת שלה וכל החברות שלה, אז אני הולך לדרכי. בפעם הראשונה אני מבין איך האזעקות האלה משפיעות על הבנאדם, ומנסה לחשוב איך לעזאזל הם חיים ככה כל כך הרבה שנים בדרום. אני לא מצליח.
במהלך היום הגדוד מבצע אימון קצר. אני שם לב שבמהלך השנים, לוחם החי"ר בצה"ל השתדרג בהרבה אמצעים חדשים, אבל הפק"ל הכי חשוב שאף לוחם לא זז בלעדיו הוא המטען לפלאפון. פעם היית מסתובב בכיס עם תחבושת אישית ופנקס שבי, עכשיו אתה מסתובב עם מטען לסלולארי. בבסיס מפוזרות כמה עמדות טעינה. חיילים שנתקלים בעמדה כזו מיד מסתערים עליה בנחישות שאם היתה מופנה כלפי החמאס הרי שהטרור היה מוכרע כבר מזמן. היום עובר יחסית בשקט, ולקראת ערב אנחנו נוסעים לבסיס שבו נבלה עד סוף המבצע.
בלילה וגמן מתקשר. הוא היה בארה"ב, ואיך ששמע על הצו 8 עלה על המטוס הראשון וחזר לארץ. עוד שניה הוא היה תופס 3 טנקים וכמה חיילים ויוצא להסתער על השריון הסורי בעמק הבכא. אנחנו אומרים לו שלא יקרה כלום אם הוא ילך הביתה ויבוא מחר בבוקר. הוא נשמע קצת מאוכזב.
יום ראשון, 18.11
אנחנו נכנסים לשגרה בקו. בערב אני מקבל מאלי משימה: לעלות על מתדלקת עם נהג, ולהסתובב בגזרה לתדלק את כל הכלים שצריכים תדלוק. הרעיון של לשוטט בגזרה בזמן שמתנהלת בה לחימה כאשר אני יושב בתוך מתדלקת נשמע לא הכי מפתה בלשון המעטה. אלי מרגיע את החששות שלי בדרכו המיוחדת: "אל תדאג", הוא אומר לי, "מה שטוב בסיטואציה הזו, זה שאם קורה משהו, אתה לא תרגיש כלום". אכן מחשבה מנחמת.
באמצע התדלוק תופסות אותנו איזה 3-4 אזעקות. באחת מהן אני מוצא את עצמי מסתתר בתוך טנק מרכבה, ומנסה לחשב יחד עם מפקד הטנק מה הסיכויים שלנו אם עכשיו נופל פצמ"ר על המתדלקת, בהתחשב במרחק שלה מהטנק (אפס), במיגון של הטנק (אין לי מושג) ובכמות השרימפסים והקלמארי שיש לי בכף החובה (הרבה).
בסביבות 1:00 בלילה אנחנו מסיימים, וחוזרים לבסיס למלא את המתדלקת לקראת מחר. אורן הנהג מתפעל את הברזים מלמטה, אני מטפס על הגג שלה וממלא סולר במיכלים. פתאום הרמקולים מכריזים "כוננות ספיגה". אם יש מקום אחד שאתה לא רוצה להיות בו כאשר פצמ"רים נופלים מסביב זה גג של מתדלקת, כאשר אתה עומד על 7000 ליטר סולר, בלי שום סיכוי להספיק לרדת בזמן. בחיים שלי לא הייתי דתי כמו שהייתי בחצי דקה הזו. התפללתי לכל אל שרק היה מוכן לשמוע. כנראה שזה עזר, כי הנה אני חופר לכם פה בבלוג.
יום שני, 19.11
מתוקף היותי שריונר עתיק בגדוד של חי"רניקים צעירים, אני כבר כמה שנים משתייך למחלקת המבצעים של הגדוד, מה שאומר שבקו אני רוב הזמן בחמ"ל (פרט למשימות איכות מזדמנות כמו זו של אתמול). מטבע הדברים, על רוב מה שקורה שם אי אפשר לכתוב. בכל זאת, כמה תובנות מעניינות שגיליתי שם:
- המשפט הבא: צח"מ ת.פ ח.א ע.ה.ח - הוא משפט תקני לגמרי בעברית.
- כבר כמה שנים שבצה"ל יש רשת אינטרנט פנימית, שנקראת צה"ל-נט. היות ואין גישה לאינטרנט האמיתי, הרשת הזו מעדכנת את חיילי צה"ל בחדשות מהארץ והעולם. מה שכן, עדיין לא נמצאה בצבא הטכנולוגיה שתאפשר להציג היום את החדשות של היום, וגם לא את אלה של אתמול. העדכון הכי חם שתמצאו שם במדור החדשות הוא שבגין עלה לשלטון, במדור הספורט שמכבי ניצחה את צסק"א ובמדור התרבות שיזהר כהן זכה בארוויזיון. בגלל שאתה בצבא אז זה אפילו לא נראה לך כזה מוזר, אתה עדיין נפעם מזה שיש מחשבים.
יום שלישי, 20.11
הצבא לא ממש התארגן כמו שצריך על אוכל למילואימניקים בצו 8 הזה. חלק גדול מהזמן קיבלנו ארגזים עם חמגשיות, שבתוכן כל מיני עיסות לא לגמרי ברורות. היום הגיעה חמגשית עם אורז, ועוד איזה תערובת כתומה-חומה. על המדבקה היה כתוב "בקר סצ'ואן". אני מתחיל לחשוב שהמלחמה הבאה שלנו לא תהיה עם החמאס או החיזבאללה. היא תהיה עם החבר'ה ממחוז סצ'ואן, אחרי שהם ישמעו מה עשינו ממנת הדגל שלהם. אם יש לכם חברים בסצ'ואן, אל תספרו להם על הבלוג הזה.
בערב מחלקת המודיעין שלנו (כלומר YNET) מתחילה לדבר על הפסקת אש קרובה. אנחנו מתחילים להריח את הבית. בסוף כל הספור מתפוצץ, לא הפסקת אש ולא נעליים. אני מתחיל לאבד סבלנות. רוצים להכנס לעזה, כנסו לעזה. רוצים הפסקת אש, תעשו הפסקת אש. רק אל תשגעו אותנו, את המשפחות שלנו וחצי מדינה שיושבת כבר שבוע בממ"ד.
יום רביעי, 21.11
היום לא היו חמגשיות. מה שכן, כנראה שהגיעו לחדר האוכל המון שקיות של נקניק סלמי ארוז בואקום, והמון המון פסטה. הטבחים שלנו (שבאמת ניסו לעשות כל מה שהם יכולים בתנאים הבלתי אפשריים שהיו להם) עשו את הדבר המתבקש, והכינו לארוחת צהריים פסטה עם רוטב אדום ופיסות נקניק סלמי. תרשו לי להיות אייל שני ולבקר את המנה הזו: הפסטה והסלמי מזכירים לי את הפלגים הפלסטיניים. הפסטה שונאת את הרוטב והסלמי, הסלמי שונא את הפסטה והרוטב, הרוטב שונא את הפסטה והסלמי, וכולם שונאים אותנו.
בערב שוב מתחילות שמועות על הפסקת אש. הפעם הן מתבררות כנכונות. ב- 21:00 פחות או יותר הגזרה משתתקת, והיריות היחידות ששומעים הן יריות השמחה מעזה. שם חוגגים את הנצחון שלהם, אצלנו ביבי חוגג את הנצחון שלנו (נגיד), ואנחנו חוגגים את זה שעוד מעט חוזרים הביתה. העיקר שכולם מרוצים. כולם חוץ מהבטן שלי, שעוד לא לגמרי נרגעה מארוחת הצהריים.
יום חמישי, 22.11
נגמרה המלחמה. אנחנו מתחילים לתהות מתי משחררים אותנו, ומגלים שבמקום לשחרר אותנו הצבא החליט שגדוד הסדיר שאמור היה להחליף אותנו יצא הביתה, ואנחנו נשאר במילואים עד תחילת השבוע הבא. לא ממש מעניין אף אחד שאנשים השאירו בבית משפחות ועבודה, עזבו הכל והתייצבו תוך כמה שעות. לטעמי מה שהם עושים זו פשוט זילות של כל מושג הצו 8, אבל מי שואל אותי בכלל. הם יודעים שכמו שבאתי עכשיו אני אבוא גם בפעם הבאה, וכמוני כל אחד מעשרות אלפי המילואימניקים שגוייסו, אז מה אכפת להם. והם צודקים. אנחנו נכעס, אנחנו נתלונן בפני כל מי שרק יהיה מוכן לשמוע על היחס, על האוכל, על זה שגייסו אותנו בלי לדעת למה, ועל זה שזרקו אותנו בכל מיני חורים בלי טיפת מיגון נתונים לחסדי הרוח שתעיף את הפצמ"ר למקום שהוא לא הראש שלנו, ובפעם הבאה שהתקליט יצלצל ב-6 בבוקר אנחנו נקום, נכין שוקו לילדים, נעלה על מדים ונבוא.
יום שישי, 23.11
בבוקר אני מקבל SMS מהצבא: "חייל יקר! תודה על התגייסותך למשימה ועל היותך חלק בלתי נפרד מהמערכה להגנה ולשמירה על בטחונה של מדינת ישראל". באמת תודה רבה, אבל הייתי רוצה SMS שיסביר לי מה אני עוד עושה פה למען השם. חוץ מזה, את ההודעה הזו אתם צריכים לשלוח לסיון. היא הגיבורה האמיתית, לא אני.
בערב יש ארוחה חגיגית. ארוחת שישי בצבא זה משהו שממש לא התגעגעתי אליו. יאמר לזכות צוות המטבח שהם ממש משקיעים ומצליחים לכפר על כל השבוע שבו הם לא יכולים היו להכין כלום כי לא היה להם כלום. כשהייתי בסדיר היה קטע שבסוף ארוחת שישי כולם היו רצים לתפוס תור בטלפון הציבורי. לדעתי חיילים שמתגייסים היום בכלל לא יודעים איך נראה טלפון ציבורי. אלוהים שישמור, אני זקן.
יום שבת 24.11
משמרת לילה אחרונה. מחר הולכים הביתה. הגזרה שקטה לגמרי. הסמב"צית רוצה לשים מוזיקה. היא שואלת אם אני מעדיף את אייל גולן או את הפרוייקט. אני אומר לה שברור שאת הפרוייקט של עידן רייכל. היא מסתכלת עלי במבט שכולו "מאיפה נפלת עלי עכשיו", ואומרת לי, "איזה עידן רייכל, הפרוייקט של רביבו". אין לי מושג מה זה הפרוייקט של רביבו. בחיים שלי לא שמעתי על הפרוייקט של רביבו. מי זה רביבו ואיזה פרוייקט הוא עשה ? אני מבקש אייל גולן. היא שמה הפרוייקט של רביבו. זה קצת מזכיר לי את הפסטה עם הסלמי, רק במוזיקה.
יום ראשון 25.11
הסדירניקים מוציאים לנו את הנשמה, אבל בסוף מחליפים אותנו, ואנחנו הולכים הביתה. בתשע בערב סיון אוספת אותי מתחנת הרכבת. אני לא מאמין שעברו רק 10 ימים מאז שהיא הורידה אותי בנתניה. זה היה נראה כמו נצח. אנחנו מגיעים הביתה. הילדים כבר ישנים. איזה שמחה תהיה בבית מחר בבוקר. אבא שב משדה הקרב.
זהו. עד כאן הסיפור שלי ממבצע "עמוד ענן". ספור לא כל כך גדול, על חייל לא כל כך חשוב במלחמה קצת מוזרה, שתזכר כפסיק קטן בהסטוריית המלחמות הארוכה מדי של הארץ הזו. יש שיגידו מלחמת אין ברירה, יש שיגידו מלחמת אין מספיק מנדטים, ואני אומר: מה זה משנה. העיקר שחזרנו הביתה בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
