אני מרגישה שאני כישלון.
אני מרגישה כישלון למרות שאני הכי מתקדמת מכל הצוות בפרויקט.
אני מרגישה כישלון למרות שאני בין התלמידים עם הממוצע הכי גבוה בכיתה.
אני מרגישה כישלון למרות שתודה לאל, הכל בסדר איתי מבחינה בריאותית ולא חסר לי כסף, או גג מעל הראש,או אוכל בבטן.
אני מרגישה כישלון למרות שאני מנהיגה של ארגון נוער שלם.
אני מרגישה כישלון למרות שאני הייתה זאת שגרמה לזה שיהיה מחר מפגש הגשמה,ובלעדיי זה לא היה קורה.
אני מרגישה כישלון לעמוד מול אנשים יפים.
אני לא מסוגלת.
כל בן אדם.. איבדתי את הביטחון העצמי שלי, הוא התמוסס לאפר.כל בן נוער אידיוט שבא ואומר מה שבא לו, או צוחק עלי כי יש לי שיער קצר,או על הבגדים שאני לובשת,או על הצורה בה אני מדברת.
איבדתי כל חומה שאי פעם הקמתי והכל מתחיל לחתוך אותי עמוק עמוק עמוק.
ואף אחד לא מבין, אף אחד לא רואה.
כשאני אומרת לאנשים שאני בדיכאון,שאני לא בסדר, הם אומרים לי - אל תדאגי, תקופת יובש.
כולם מבליגים,ואף אחד לא לוקח את הכאב שלי ברצינות.אני אומרת - פעם אחר פעם - : דיי, איבדתי את הרצון שלי לחיות.אין לי מטרה פה יותר.מיציתי,דיי, תקחו אותי מפה.אין לי מה לחפש פה.עייפתי מחיי,תהרגו אותי וזהו..
הם לא מבינים מה המשמעות לזה שאני "מתלוננת, שאין לי אף אחד ואין לי חבר ולא רוצים אותי.
הסיבה שזה כ"כ כואב לי, זה כי הפסקתי להיות נחשקת.
במובן מסויים, הפסקתי להיות אישה, בחורה, בת.
אני כבר לא מישהי שיש לה רצונות/חשקים/תשוקות כלפיי גברים, ואני כבר לא מישהי שמישהו רוצה/חושק/להוט תשוקה לגביה.
זהו, זה נעלם.
אני כבר לא יכולה עם השגרה הזאת,שצוחקים עלי כל היום בגלל מי שאני.
ובא לי לצרוח - לא אני לא לסבית מפגרים! אני סתם מישהי עם שיער קצר!
ואז אני כועסת על עצמי.ממש כועסת.כי לסבית זה לא עלבון.אבל הסיבה שזה פוגע בי , היא בדיוק מה שפירטתי למעלה.
העובדה שכל הבית ספר משוכנע שאני לסבית פשוט שולל כל סיכוי שלי להתפס כמישהי שמישהו ירצה להשיג.
כל היום, כל היום אני נאבקת עם עצמי, מנסה לא לפול שוב לבולימיה, מנסה לא לפול ללחתוך את עצמי.
מנסה להגיד שדיי, בחיאת רבק, כבר היית בסרט הזה ויצאת ממנו - אז מה נסגר איתך ילדה מטומטמת??
אבל אני לא יכולה להכחיש.אני בדיכאון,אני בדיכאון קשה.ואין לי חברים שיוציאו אותי ממנו,כי הם פשוט כבר לא שם.
אני רק מקווה שיום יבוא ואני אוציא את עצמי מהדיכאון הזה. :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין~
