מוזר איך אני תמיד מנסה להשליך כל ספר שאני קוראת על המציאות, על החיים, על איך התגלגלה הבריאה ובעיקר - על אלוהים.
אני ואלוהים עברנו הרבה ביחד.אוה הא, הרבה.
כמישהי שגדלה בבית מפולג, תמיד היו שני צדדים קיצוניים ושניהם מוזרים גם בפני עצמם.
בעוד שבבית חילוני אחד סבתא מקפידה על ארוחות שישי עם קידוש לפי מיטב המסורת וארוחה גדולה שכמובן לא מפרידה בין בשר לחלב, ולבין משפחה עצומה ודתייה ברוב, עם אבא דת"לש [דתי לשעבר] ששונא את הרעיון של אלוהים, ומעולם לא האמין בו.
עקב העובדה החמודה הזאת, שאבא שלי שונא את הדת, כמובן אני בילדותי הלכתי אחריו.וסבלתי בגלל זה, כי ילדים בכיתה א' לא רגילים לשמוע ילדה שלא מאמינה באלוהים, שאין דבר כזה, שזאת המצאה.
חטפתי הרבה מכות בגלל זה.אני לא חושבת שזה הרעיון עצמו שלא האמנתי, אלא שאני הלכתי נגד ערך מרכזי שההורים שלהם הקנו להם.וקשה לנו לקבל חתירה נגד ערכי היסוד שלנו ואני בטוחה שבגלל זה הם היו מרביצים.
עם הזמן, ניסיתי למצוא תחלופה לחוסר האמונה שלי, לאמונה מטומטמת וילדותית כמו אמונה מספרים, בחיות, בבני אדם , רק כשאם שואלים אותי אז במה את מאמינה - תיהיה לי תשובה מאשר כלום.כמובן שזה יותר הזיק מעזר, אבל זה כבר היה בכיתה ד'.
משום מה, למרות שבלב שלם לא האמנתי בו, מעולם, תמיד קראתי לו.תמיד בשעות מצוקה הבאתי תפילה מתחננת, בכל רגע משבר.
תמיד הייתי באמצע בכי היסטרי ופחד איום קוראת לו, קוראת לכל מי שזה לא יהיה לרוחות הטובות של הקוסמוס שיבואו ויעזרו לי.
כמובן, שרוב הפעמים הן באמת עזרו.אני יכולה להגיד בלב שלם ש80% שקראתי לו, לה, להם, להן - נענתי לתפילותי.
אז כמובן שהמשכתי לקרוא לו.הייתי צריכה מישהו להפיל עליו את האחריות לדברים הרעים שקוראים לי בחיי, או מישהו שיכול לחגוג איתי את השמחות הקטנות שבחיים ,כמו מים חמים במקלחת בליל חורף קר.
אז לא הקדשתי מחשבה על אלוהים, מלבד המחשבה הברורה שאני לא מאמינה בו.סותרת את עצמי? בהחלט.לא הבנתי את זה, וזה היה התחום האחד בחיי שבאמת לא התחשק לי לבדוק או לחקור, אלא הייתי שלמה עם זה שאם רע לי, אני בוכה לו.
עד שהגיע המחנה הזה באמריקה.מחנה שכל מה שאתה עושה זה לדבר על אלוהים, על היהדות שלך, על היהדות בכללי.
אז הבנתי שתמיד היה לי קשר רוחני.הקשר הזה שכל דבר קורה מסיבה מסוימת, של להאמין.
אבל התנגדתי למה שאנשים הפכו את אלוהים, או מה שזה לא יהיה. שהם הציבו שלוש דתות מרכזיות שככה מקובל להאמין, לקוות, להתאכזב.
והדברים שאנשים אמרו שהם עושים בשם הדת,בשם האלוהים.
והגעתי למסקנה שלי, למסקנת האמונה האישית שלי. שאלוהים, הוא, היא , הם, הן - אישי. אישי בלבד.ולאיש אין זכות לבקר את האלוהים שלי, או להגיד לי איך אני אמורה לתרגל את האמונה שלי בו, או איך הוא נראה , קיים, במה הוא נמצא.
כל האנשים אלה, מסעות הצלב, כפיית האיסלם, לפעמים גם חלקים בדת היהודית - פשוט תירוצים.
תירוצים לשאיפות האישיות של בני האדם.כי הרי ברגע שאתה אומר שהאל שלח אותך, אז הכל בסדר.ולמה? כי האל יכול להתפס בהרבה דרכים שונות. ומשום מה, האל מסתבר הוא דבר חיובי.הוא יכול להתבטא כבורא, או כשטן, או כזונה בתולה.
ולכן איש לא יעצור בך, כי כל אחד משייך חלק אחר באנושיות שלו לאל שבו הם בוחרים להאמין.
אני חושבת שאם היינו מקימים את כל עיניין הדתות האלה מחדש, כל אחד היה בוחר לעצמו משהו אחר.הדת הכללית פשוט נוצרה מהצורך להאמין, והצורך להיות בחברה ולא להיות לבד.והצורך הזה פשוט מבטל כל אמונה אנושית ואישית, אלא אם כן אתה רב, כומר, או שייח שמי שלא מקשיב לך מקבל מכות.
ושזה מפנה אותי לנקודה האמיתית של הפוסט הזה , במקום השטויות שדיברתי למעלה.
הספר שקראתי מראה דילמה, שבו התוצאה היא שיש קסם בעולם, וזה הצינור של האל- הבורא, והנוטר - השטן להכנס לתוך העולם שבו אנו חיים.
ועומד אדם שאומר שברגע שיוציא את הקסם מן העולם שליטתו של הבורא ושל הנוטר לא תיהיה, וכך השליטה בעולם תינתן לבני האדם הפשוטים בלבד.
וזה גרם לי לחשוב.אולי הסופר חושב את זה על העולם.אולי הוא מתכוון לומר, שיש דבר כזה אלוהים.ויכול להיות, שיש דבר כזה שגם נקרא שטן, שבינם נוצר העולם כאיזון.אבל הכוונה שלו, היא לא תהייה על קיומם.אלא , הוא אומר שהאל כבר לא שולט בעולם הזה. שכעת, ידיו של האל כבולות והאדם הוא ששולט בעולם.ויכול להיות, שזה נכון.
כולנו מנסים למצוא תשובות בנוגע לדברים המתרחשים בעולם - השואה, אסונות טבע, בריאת העולם, קיומם של יצורים חיים בכוכבים אחרים.
ולכל אלו, אין לנו תשובות.אנחנו לא מסוגלים להביא להן תשובה.אולי כי אנחנו מסתכלים מהכיון הלא נכון.כי הרי פעם מי שהכתיב את קצב העולם הוא האל, ולכן האצבע המאשימה תמיד תיהיה כלפיו. אבל, אם הסופר צודק, ובני האדם הם אחראים, איך נוכל לחיות עם זאת?
איך נוכל לחיות בעולם שבו מתבצע רצח על בסיס יום יומי? צונאמי כל חודשיים? שימוש בכל משאבי הטבע ?
איך נוכל לחיות בידיעה שאלו אנחנו? אנחנו בלבד? ואנחנו לבד.
לא נותר מי להאשים בנעשה בעולם.
לא ניתן לשאול שאלות ללא תשובה.
והמראה שמתקרבת אלינו - ניהיה חייבים להסתכל לה בפרצוף.
ואולי,אלו פשוט שגעונות של בת נוער מטורפת ומשועממת מהחופש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין~
