אולי סוף סוף הבנתי למה אחותי מספרת שכיתה ח' היא הכי פחות זוכרת

למרות הכמות הרבה של הדברים המביכים בתסמונת הזאת והחיים בדימיון, אני מוצא בזה משהו נפלא

בניגוד לכיתה ג', שיש המון חברים דימיוניים, התסומנת הזאת זה קטע של מעקב אחרי מה שרוצים להיות, מחוץ למציאות

(להלן, גיבור על)

אבל לא בהכרח

אצלי התסמונת הייתה שווה שאזכור אותה ואפילו אשמור על סימפטומים רבים (סימפטומים)

המחנכת בדיוק העירה לי על אחד מהסימפטומים הערה חיובית (מה שגורם לי להטיל ספק במצב הנפשי שלה)

הסימפטומים אצלי שרדו ונשארו ואני אוהב לשמור עליהם

הכובע הלבן זה תופעת לוואי מלקסי, שלא כמו סימפטום מהתסמונת

מהתסמונת יש לי שרשרת על הג'ינס (אם אני לובש ג'ינס)

שרשרת אמיתית של כלבים

שרשרת בצוואר (עם סמל אנרכיה/מגן דוד או בלי סמל)

כפפות שחורות עם חורים באצבעות, שזה אחד הדברי שלקסי גרמה לי להרגיש רע לגביהם שנה אחרי (ט' יעני)

לא זכור לי עוד אבל ייתכן שיש

הייתי אומר ג'קט אבל זה עוד מהיסודי עזר לי נפשית וגם הפריע

הייתי מאמין שלבגדים יש אנרגיה

(וואו באמת מביך)

אבל הי, הייתי מאושר (אני חושב)

כמובן אותם ייצוגים חיצוניים נשמרו, והם עושים לי טוב גם היום

כל דבר והזמן המתאים שלו

בכיתה ח' כל השטויות של החיים קרו, אבל עוד לא הייתי שרוט וסטוקר, מאגר מידע כבד

בכיתה ט' זה ניהיה יותר קשה, אני חושב שאפשר להאשים את זה על הזמן שהיה לי לבד

שיעורי פיסיקה שהייתי היחידי שלא שם, הייתי צריך לעבוד קשה כדי למצוא אנשים ולרוב נכשלתי

אז בניגוד להיום, לא היה לי פנימייה, אז הייתי צריך לשבת או להסתובב שעות לבד בבית הספר או בכיתה

אולי להציץ לכיתות לומדות, מצד אחד לשמוח שאני לא צריך לסבול את האווירה של השיעור ומצד שני להרגיש רחוק מהאנשים שהסתכלתי עליהם

מי שהם היו

בשנה ההיא, הדבר האחרון שהייתי צריך זה זמן לבד

אבל לאף אחד לא היה את מה שזה דרוש לעזור לי בזמנים האלו

עם הבדידות, החברים שלי מכיתה ז' עוד עזבו אותי בח', אז כבר מח' התעסקתי בשכבה

אז אותו קמצוץ שכבה נפל מאיזשהי סיבה לא ידוע ושוב הייתי צריך לחפש

אז מצאתי חתיכה קטנה מהכיתה להתעסק בה ועד אמצע שנה הם הרסו את שמם (רמסו אותו באבנים וסלעים)

ואז כבר נדבקתי ללקסי

ההדבקות הזאת הייתה כל כך קשה שזה הציב אותה בברירת מחדל לשריטה הכי קשה שלי, "בחורה אחת"

הברירת מחדל נשארה עד היום, הפיתרון לשריטה יהיה תחליף פשוט והרבה יותר בפרופורציות שאני משקיע מאמצים להשיגו אבל נניח את זה בצד כרגע

עם ההדבקות שלי ללקסי מאגר המידע שלי החל להתייעל יותר ויותר

באיזשהו זמן הגעתי לרעיון שכדי להיות ליד אדם ספציפי צריך להכיר את חבריו ולהיות גם איתם (או להיות מסוגל להתמודד איתם לא יודע)

למרות שהעסק הזה לא בהכרח נכון ודורש עריכה אישית כדי לדייק במה הכוונה, הייתי צריך איזשהו כיוון להתקדם איתו שנראה הגיוני וזה היה זה אז

למרבה הפלא, הצלחתי להתקדם ברעיון הזה והכרתי את צ'סטר בזמנו, שראגה, המפוצץ והשלד

צ'סטר אז סייע ב-rooting הרבה

המפוצץ נתן לי רקע קריטי ומעניין אותי למה עד היום (בסופו של דבר לא הייתי איתו באותו צד במלחמה)

שראגה הסביר לי את התנאים הפסיכולוגיים (יותר מידי מידע אבל אז נהנתי)

השלד הרגיש שימושי, בהמשך השנים הוא אפילו נעשה יותר שימושי והשאר נפלו

בסופו של דבר, המטרה הכללית נכשלה אבל משום מה היא לא יצאה מהאופציות ונשארה ברירת המחדל

מה שכנראה מהווה את הבעיה אמיתית, הרי כל אופציה שהייתה פעם ואין היום זה בסדר לחלוטין ואף מרגיע מידי פעם

מבחינת התנאים של היחסים, אין בכלל עמידה בקריטריונים להכנס לרשימה של האופציות נוכחית

הקריטריונים המינימליים הקיצוניים כוללים איזשהי צורה של מסוגלות להגיד שלום כשעוברים אחד ליד השני

כמו שאמרתי, אין עמידה בקרטיריונים כלומר אפילו לא זה.

heck, הדבר הכי טוב שיש זה שהיא מסוגלת לבקש מסטיק או לא יודע

חזרה למה שהיה פעם, כיתה י' הייתה ניתוק מוחלט, הכובע הלבן היה שם כדי להשלים את הריק כמה שאפשר

ציפיתי לזה מאוד כנראה, חכם מצידי

הבדידות בכיתה י' בהשוואה לט' לא השפרה בכלל אגב, ככה שהגורם המקורי אולי לכל מה שקרה בסה"כ נשאר והסבל הוכפל

לא היה במה להתרכז אפילו לא בטעות אפילו לא בפנטזיות

אבל לפי הנבואה בכיתה י"א בלה תכנס לתמונה ואכן כך היה.

בכיתה י"א בלה מלאה את המקום של הבדידות ביעילות

ועם זאת גם מצאתי מספר תחליפים זמניים להתרכז בהם שהם לא ברירת המחדל

אבל בסופו של דבר, הזמן הזה נגמר והיום ברירת המחדל חזרה למקומה הראוי יותר ממה שאני זוכר בכל החצי שנה או השנה השלמה האחרונה

ואני מרגיש התמודדות חדשה עם מי שהייתי בכיתה ט'

כבר שיחררתי אותו מהכלוב, אבל מפני שהיה לכוד כל כך הרבה, בזמן שהוא בפנימייה שזה איזור חדש לו לחלוטין הוא כבר נותן את השליטה לבקרה

אין לו מה לחפש בפנימייה, בכלל

כל מה שמעניין אותו זה הברירת מחדל

שיפסיק להיות בודד

עם הידידות שיש לי היום, לפעמים אפשר להשתיק אותו ממש טוב ולהרגיש שלם עם עצמי לידן

קלסי ובלה עושות את זה (שימו לב - קלסי, לא לקסי)

למי ששכח, קלסי זו ידידה מהפנימייה שזכיתי להכיר מאותה תקופה בסוף ט', במקביל לצ'סטר אבל בלי קשר (בסוף הסתבר שכולנו מכירים את כולנו ויצא לבלות קצת והימים האלה לא יחזירו)

מפני שהוא עדיין ער ולומד, עלה לו הרעיון לנסות לשכפל את ההרגשה הזאת עם ברירת המחדל

זה כבר המקום להתערבות, "נראה אותך", אבל האם ידידות עם סתם מישהי מאוד מאוד ספציפית באמת כזה קשה?

סביר להניח שרק אחרי ההיסטוריה הזאת זה כזה קשה

מעניין אם זה הוגן מצידי להרגיש אידיוט, אם אני צריך להאשים אותו או אם במציאות יש רק אחד אז כולנו אשמים

אני מהאנשים יודעים לגרום לדברים לקרות ויודעים להאמין בעצמם נגד כל הסיכויים

אבל אני משתדל לדאוג במחלמות האלה לאיזה עיקרון קריטי אישי כמו הבריאות שלי (נפשית או פיזית)

כמו המעבר לטבעונות, או המעבר לפנימייה, יש מאחוריהם היגיון מאוד פשוט

השנה הבדידות מתמלאת בהליכה חזרה לחדר ושינה, חיים הרבה יותר קלים ממה שהיה אז

בלה כבר מצליחה לברוח הביתה מאותם שעות, או שבאותם שעות האולר עדיין כאן ויש לו עדיפות על פניי

איזה מן ידידה זו? עד כמה שזה מעפן, זה השריטה שלה

כמו שהשריטה שלי איתי מאז שהיא איתי, השריטה שלה נמצאת בערך כמות זמן זהה לחלוטין ואין דבר שניתן לעשות בנידון עד להודעה חדשה

אבל אני לא רוצה לשמוע ספר חדש שיוצא "איך להפתר מהשריטה שלך"

באיזשהו מקום ספר כזה מפחיד אותי

עם האומץ שלי אקרא אותו בכל זאת, מה לעשות איתי

בלילה שעבר קראתי את כל הספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן", להבין מה יש עובר על אדם מעשן

הרבה שבירת מיתוסים

למי שתוהה אני לא עישנתי סיגריה אחת בחיי

בדיוק יש לי חשק לאחרונה לקרוא ספרים

יש לי אחת על טלפטיה בסתר (יש לו סיפור וזה, עוד לא התחלתי)

יש לי את שוטי חלב לסיים

יש לי למצוא את יומנו של חנון 6 לפני שאתחיל לקרוא את 7 שכבר קניתי (מעצבן)

וגם אני צריך לראות את הסרט 

ויש לי עוד ספר אחד באנגלית לקרוא שמצאתי באוטובוס "בזכות הגורל"

הלילה לא ישנתי בכלל