להצליח. והפעם בשבילי

אני חייבת להבין שאני פשוט לא בן אדם שנועד לאכילה.

נשים רגע בצד את העניין העיקרי (שהוא השומן שלי, כמובן). יש לי עוד איזה דפקט:

מאז החטיבה (אם אני זוכרת נכון זה התחיל בערך בסוף ח', והלך והחמיר), תמיד היה לי מן קטע שבשלב מסויים של היום (או אחרי "מכסת מזון" מסויימת) התחלתי להרגיש רע. אני לא יודעת להסביר בדיוק מה - אבל זה נע בין כאבי בטן חריפים\ לבחילות\ לחולשה\ צמרמורות.. ובכללי - מין חוסר נוחות כזה בגוף, שאני לא יודעת בדיוק איך להסביר. בכתה ט' כשהתחלתי את התיכון זה לא היה ממש נורא.. זה היה רק לפעמים ולא ממש חשבתי על זה.

אבל בכתה י' זה כבר נהיה ממש נוראי.. ובגלל שאני לומדת תיאטרון אז אנחנו בערך חיים בביה"ס. והגעתי למצב שהייתי ממש בחרדות בתחילה של כל יום (לגבי איך אני אשרוד את היום ומתי ואיך זה יתקוף אותי הפעם). התחלתי להבריז משיעורים\ מבחנים\ ימי לימודים\ נמנעתי מלישון אצל אנשים (חוץ מכאלה שממש קרובים אליי).. זה היה די נורא.

מתישהו זה עבר את הגבול ( הייתי ממש בחרדות מזה - אפילו שזה בכלל לא היה כל הזמן. הרגשתי דפוקה. ולא הבנתי מה הקטע של זה ושלי), ואמרתי לאמא. אמא שלי רופאה.. ככה שהיא לא נבהלת בקלות מדברים. וגם מזה לא..

רק אחרי שנדנדתי ממש, ובכיתי שזה מפריע לי ביום-יום.. היא קבעה לי תור אצל דיאטנית (שלא עזרה בכלום - אפילו לא שינתה לי את התפריט בכלום).

זה היה בסוף כתה י'. אז הפנמתי שמה"רפואה" (שההורים הסכימו לספק לי), לא תבוא הישועה. ושאולי פשוט הסוגייה של "אוכל" - לא נועדה עבורי.

וכל הפחד והחרדות האלה, בשילוב הרצון לרזות, ההערות והצלקות שספגתי בחיי מהסביבה ומההורים, הסקרנות מכל התופעה הזאת של "אנה" ו"מיה". הובילו אותי לאט-לאט למקום שאני נמצאת בו היום.

זה התחיל כדיאטה רגילה, עם חברות. הן לאט לאט פרשו.. אני המשכתי.

בהתחלה זה היה בריא לא מתוך רצון\הגיון, אלא פשוט כי לא הצלחתי אחרת.. תמיד כשהייתי מרגישה רעב והבטן הייתה מתחילה לקרקר - הייתי אוכלת. גם כדי להפסיק את הבחילה\ סחרחורת, וגם מתוך החשש והמבוכה שישמעו את הקרקורים.

בתחילה יא' התחלנו לעבוד על ההפקות. האינטנסיביות של יום לימודים ארוך + חזרות עד הלילה.. איפשרו לי לתכנן לעצמי מראש מה בדיוק אוכל (את זה להביא לביה"ס), ולבצע את התכנון.

לאט לאט התחלתי לחלק \ לזרוק\ להפחית בכמויות שהייתי מביאה.. וראיתי פתאום שהרעב\ הקרקורים\ הבחילות... מופיעים אומנם, אבל חולפים די מהר.. ואפשר להתגבר עליהם - זה לא כזה נורא. זה עדיף על העניין הזה שהיה מפריע לי קודם (שלאט-לאט נעלם, ולא הטריד אותי יותר).

ברגע שעליתי על הגל - זה התקדם כבר די מהר. ירדתי במשקל, הסקרנות והאובססיביות החריפו.. הכל פשוט התגלגל בלי ששמתי לב בכלל.

אנשים מסביב התחילו לדאוג - אותי זה בעיקר הצחיק. הרגשתי כמעט פתאטית - כשאמרו לי שאני לא אוכלת (כי מבחינתי אכלתי הרבה יותר מדי, וחוצמזה.. הרגשתי כ"כ שמנה.. מה לי ולהפרעות אכילה?! זה פאקינג מגוחך).

ואז הגיעה נק' שבה התחלתי להבין כמה המצב דפוק. אז ניסיתי אחרת.. העלתי לאט-לאט את כמות הקל' - עשיתי איזה הסכם עם הבמאית המדהימה שהייתה לי בהפקה.. שהייתה בערך הבן אדם היחידי שלא שפט אותי ואת השגעונות שלי.. שדיבר איתי בגובה העיניים. אנחנו בקשר עד היום, אגב..

היא לאט לאט הורידה את כמות הסגריות שהיא מעשנת.. ואני לאט לאט העלתי.

כשהגעתי לאזור ה-800 קל' זה התפוצץ. הקאתי.

זאת לא הייתה הפעם ה-1 שניסיתי להקיא. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי.

באותו שלב בערך התחיל השבוע בו ההפקות עלו. זה היה אחד השבועות הכי מדהימים, והכי נוראיים שהיו לי.

באותו שלב הקאתי יום-יום. כל יום היינו מגיעים לביה"ס לחימום\ הערות\ התארגנות.. ובשלב מסויים הייתה לנו הפסקה של שעה בערך.. בשעה הזאת הייתי לוקחת מונית לדירה שהייתה לי (של סבא וסבתא.. שלא בדיוק גרים בה), הייתי מכריחה את עצמי לאכול (כי תיכף אני מופיעה, ואני צריכה אנרגייה), אחרי זה מרגישה הכי פרה בעולם - מקיאה. אף פעם כמעט לא כמות שתספיק לי כדי להרגיש טוב עם עצמי. תמיד הצלחתי להקיא רק מעט ממה שאכלתי. אז התחושה הרעה הייתה נשארת.

ואז הייתי חוזרת במונית. מתלבשת, מתאפרת. הבמאית ידעה שבאותה תקופה התחלתי להקיא.. אבל היא לא ידעה שזה מה שקורה כל יום שנייה לפני ההצגה.. היא רק הייתה אומרת לי כל פעם כשהייתי מגיעה שאני "חיוורת. נראית נורא".

ההפקות נגמרו.

הדפקט נשאר..

החיים שלי נעו בין הרעבות לבין חרטה על המצב וניסיונות לשינוי (שהובילו תמיד להקאות).

בשלב הזה של השנה כבר הביה"ס היה מעורב לגמרי. כמעט פנו לרווחה - העיקר שההורים שלי יעשו איתי כבר משהו (כי הם הכחישו לגמרי).

בסוף שלחו אותי לדיאטנית.

הייתי אצלה 3 פגישות. בזכות התפריט שהיא נתנה לי הצלחתי לסדר קצת את האכילה שלי. והפסקתי עם ההקאות (תודה לאל).

אחרי 3 פגישות היא העיפה אותי לעזאזל (כי המשכתי לרדת במשקל).

זה היה קצת פוגע - התחלתי להבין כמה פגומה אני.

אבל לפחות הפסקתי להקיא.. והתחלתי לאכול טיפונת יותר מאוזן.

המשכתי להרזות.. (הודות לספורט ולתפריטים החדשים שבניתי..) ומתישהו זה נעצר. כי הגוף התרגל כבר למצב שהכנסתי אותו אליו.

אבל החרא בראש נשאר, החרדות, האובססיביות. אני תוהה אם זה משהו שיכול בכלל לחלוף.

או בעיקר אם זה משהו ש.. אני רוצה שיחלוף?