מתעוררת עם דמעות יבשות אחרי לילה של בכי, לדמעות חדשות של בוקר..
ואני מרגישה מרוסקת, שבורה, בודדה ומבולבלת,
בלי לדעת למה אני פה ומה אני עושה בכלל, מה אני צריכה לעשות ומה יהיה
ואם הדרך שבה אני הולכת עכשיו נכונה בכלל, אם משהו נכון בכלל בכל מה שאני עושה,
ואם זה צריך להיות ככה או שאני צריכה ללכת
אני רוצה לעלות לבד על רכבת שתיקח אותי למקום שבו יהיה לי טוב.
שאני לא אצתרך להתמודד עם בכי, ועם מצבי רוח, עם חוסר רצון להתעורר ועם חוסר הנאה משום דבר.
למה אני לא מספיק שקופה שיראו את זה עלי? למה מישהו לא יכול לעזור ואני צריכה לעזור לעצמי לבד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Opheliac..