השופטת-סיפור בהמשכים

פרק 7:
קור רוח

לא העלתי הרבה זמן, כי לא הייתי מרוצה ממה שכתבתי, וגם מזה אני בקושי מרוצה, ואמת שיש עוד סיבה... לא היו הרבה תגובות בהתחלה וחיכיתי קצת, אבל אז הבנתי שזה לא משנה כמה מגיבים, העיקר שיש מישהו שקורא את זה(:

רציתי גם להגיד תודה לכול המנויים והקוראים שקוראים את הסיפור^^ 

ד"א מה זה הפוסטים החמים? פעם אחת ראיתי שהמליצו עלי ושהראו את הפרק השני שלי שם ולא נראה לי שהערכתי את זה כמו       שצריך.. אתן יכולות להסביר לי מי ממליץ לשם? (אני לא אשקר.. אשמח להיכנס לשם שובD;)

יאללה לפרקXD

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שכבתי במיטתי ער, במשך כל הלילה, מקשיב לכל צליל ולכל רחש בחדרי החשוך והחנוק.

עיניי היו אדומות מחוסר שינה, והרגשתי את עפעפיי הנהיים כבדים מרגע לרגע.

הבטתי על הוילון האדמדם שכיסה את חלוני ולרגע קל הרוח נשבה והוילון חשף בפני נוף מרהיב עין של ירח לבן וגדול, ירח בדולח בשמים שחורים ורחבים נטולי כוכבים.

קמתי ממיטתי החמה, הזזתי את הוילון בעדינות, והבטתי בירח הגדול.

מחשבות כה רבות הציקו לי והפריעו לשנתי, בנוגע למאורעות היום ואור הירח הבהיר נתן לי שלווה וכוח לחשוב עליהם בצלילות וברוגע.

נזכרתי בחיוכה הכובש של טמואה, בצחוקה המתגלגל ובעיניים החומות והעמוקות שהיו לה. חיוך שמח נפרס על פני, עד שהזיכרון של בכייה המר צרב בליבי.

נזכרתי בבחור ההוא... בן, ובדברים שהוא אמר לה. היא נראתה חסרת אונים כאשר עמדה מולו, כול כך פגיעה ועדינה, מטרה קלה כול כך לפגוע בה.

לפתע כעס ורוע מילאו את ליבי ואחזתי במפתחות לחדרו של ה"יצור" בכוח רב. "אני לא צריך את ה"יצור", אני אסתדר לבדי" חשבתי בכעס.

רקתי את המפתח הצידה וחזרתי אל מיטתי, עוצם את עיניי בחוזקה, מנסה שוב להירדם, אך לא מצליח.   

                                            *

בעמק הירוק, בין שלושת ההרים הגדולים, הציצה לה מבעד לעצים הגדולים והעתיקים מערה קטנה ואפלולית.

בימים האחרונים בתוך המערה, גרה נערה יפה בשם טמואה, שברגע זה ניסתה ללא הצלחה להירדם על האדמה הקשה והקרה, של המערה החשוכה.

טמואה פקחה את עיניה בכוח רב, מתייאשת מן הניסיון להירדם, והחלה לחבק את רגליה הקטנות, מגנה עליהן מפני הקור הרב ששרר בתוך המערה.

צללים גדולים של בעלי חיים נפרסו על קירות המערה, והם הפחידו את טמואה העייפה בכול תנועה אשר עשו.

לא רק הצללים הפחידו אותה, כל צליל וכול רחש גרם לבהלה רבה ולפחד רב להתחולל בליבה, וככול שעבר הזמן, כך רצתה טמואה יותר לצאת מן המערה החשוכה הזו, ולמצוא לעצמה מקום מגורים חדש בו תוכל לישון במשך הלילה.

לכן, לאחר כרבע שעה ארוכה, היא החליטה לצאת בשקט בשקט, מן המערה.

הרוח הקרה שחיכתה לה בחוץ, הקפיאה את כול כולה עד האחרונה שבעצמותיה, אך זה לא מה שעצר אותה מלשכב על הדשא הרטוב ולשקוע בשינה עמוקה. היה זהו אור הירח שעצר את נשימתה והותירה עומדת פעורת פה, מוקסמת מיופייה הזוהר של הלבנה הגדולה שמעליה.

היא התיישבה בנחת על הדשא הרחב והנעים, מתעלמת מן הקור המקפיא, רק מסתכלת על הירח, לא מודעת לעובדה שמאחוריה יש משהו שצופה בה...

                                           *

דניאל לא הצליח להירדם. אם זה בגלל המחשבות שהרגיזו אותו, או בגלל החום הכבד ששרר בחדרו. כך או כך הוא מצא את עצמו עצבני, משוטט בחצרות הארמון.

המחשבות נדדו בראשו מן המלחמה אל אביו, מן השדים בכפרים הרחוקים אל האנשים חסרי הישע המתמודדים מולם, אבל ככול שהרחיק במחשבותיו כך הבין שכולן מסתיימות באותה מחשבה אחת,שניסה להימנע מלהעביר בראשו. איך הוא מתכוון להרוג את טמואה?

" זאת המשימה שלי, ואני חייב לעמוד בה". בכוח רב סינן דניאל מחשבה זאת בראשו,
והכריח את עצמו להאמין בה.

                                         *

לפתע טמואה שמע קול צעדים מאחוריה. היא עצמה את עיניה בחוזקה, מניחה את ידה על לוח ליבה.

"מי שם?" שאלה בחשש.

"זה רק אני" שמעה את קולו המוכר של דניאל.

היא הסתובבה לעברו וחייכה. "איך מצאת אותי?" שאלה בשמחה.

"אני לא מצאתי אותך, כי לא חיפשתי אותך" אמר דניאל. לרגע קל הבחינה טמואה שטון הדיבור
של דניאל היה קר ומאולץ, והחלה לחשוד שמשהו אינו  כשורה.

"קרה משהו?" שאלה בדאגה.

הבעת פניו של דניאל הייתה קפואה. עיניו הכחולות והיפות בדרך כלל, נעשו רצחניות כשהביט בה.

"לא" אמר דניאל, כשהבעתו אינה משתנה.

"בוא, שב לידי" אמרה טמואה שהרגישה חשש רב באותו הרגע, אך הייתה מודעת להחלטותיה.

דניאל התקרב לעברה, מביט בפניה היפות שזהרו מאור הירח.

מרגיש את ליבו פועם בחוזקה, הושיט את ידו אל כיס מעילו מוציא את הסכין החדה...