מתנשפת מן הריצה, טמואה הגיעה אל האגם שלה. "אגם ההארה" היה הכינוי שהיא נתנה לו.
היא נגבה את הזיעה הקרה מפניה שהאדימו מן הריצה, והתיישבה ליד האגם כשרגליה טבולות במים הקרירים.
היא הביטה אל המים הצלולים, והבחינה בירח המלא שהשתקף דרך מי האגם.
הכול היה כל כך שקט. הרוח הפסיקה לנשוב, שום רחש או צליל לא נשמעו.
"זה השקט שלפני הסערה..." חשבה טמואה בליבה.
לפתע האדמה החלה לרעוד, ושאגה אדירה, מלאת כאב נשמעה מהדהדת בכל האזור.
לאט לאט, ובעדינות רבה, טמואה אזרה אומץ, והסתובבה באיטיות אחורנית.
היא נרתעה לאחור מבוהלת מן העיניים הירוקות הזוהרות, שנגלו אליה מן החשכה, אך היא ניסתה לשלוט בעצמה.
היא התבוננה ביצור בשקט. מכפות הרגליים המשונות שלו בעלות הציפורניים החדות וקרומי השחייה, עד לראשו הירוק והמבחיל.
היא הספיקה להבחין בסנפיר בגבו, והבינה שזהו יצור ימי.
היא הביטה אל האגם, מבינה שהמיקום בהחלט מתאים ליצור, ושאין לה סיכוי לברוח ממנו במים.
אמיצה וגאה, היא עמדה מולו.
מבטה היה כאוב ורחום, והיצור לא היה מסוגל להבין את כוונותיה.
הוא כיווץ את עיניו הזרחניות בבלבול, ופתח בפניה את כפות ידיו.
היא הופתעה ממעשה זה, אך יותר מכל היא הופתעה לראות שבידו האחת נמצאה תמונה שלה, ובידו האחרת ראתה את כובעה האפור.
היא הושיטה את ידה אל הכובע, אך היצור הדף אותה בפראות.
"מה אתה עומד לעשות?" שאלה בקול מבולבל בעוד עיניה הנוצצות מאור הירח מביטות עמוק בתוך עיניו הזרחניות.
במהירות אדירה הוא משך אותה לעברו, ולפני שהספיקה להבין היא הרגישה את ציפורניו ננעצות בזרועה.
מפיה יצאה בבה חרישית, אבל גאוותה גברה על הכאב והיא הצליחה לשלוט בדמעותיה.
את הכובע האפור הצמיד לזרועה והכתים אותו בדמה.
באותה פתאומיות בה היצור תקעה בה את ציפורניו כך, הוא גם שחרר אותה והחל בורח מפני אויב בלתי ניראה לעין.
טמואה הביטה בו.
נראה היה כי בין שניהם הייתה הבנה מוחלטת, וטמואה ידעה שהיא עוד תפגוש ביצור במוקדם או במאוחר.
*
מתנשף מן הריצה, הזדעזע דניאל למשמע שאגתו של היצור.
למרות הפחד העז שתקף אותו, הוא לפחות ידע לאן להמשיך לרוץ.
הוא לא חשב הרבה, הוא התמקד במטרה, ולא נתן לרגשות המעורבים שהרגיש בליבו, להפריע לו מלהשיג אותה.
"רק שזה לא מאוחר, בבקשה שזה לא מאוחר..." מלמל לעצמו מבלי לשים לב.
לאחר כמה רגעים הוא הגיע למקום ממנו נשמעה השאגה האדירה, אולם היצור לא נמצא שם, אלה רק דמותה הנאה של טמואה יושבת על גדת הנהר.
"טמואה! את בחיים!" קרה דניאל בשמחה גלויה.
"אני מבינה שציפית למשהו אחר..." אמרה טמואה בקול קר, נעמדה על רגליה והביטה בו כועסת, פגועה.
"אם רק תתני לי להסביר..."
"אתה רוצה להסביר?! מה אתה צריך להסביר?! אתה רצית להרוג אותי!" צעקה טמואה בחוסר סבלנות.
"אני לא רציתי להרוג אותך! יש משהו שאני צריך.." אמר בעדינות, אך טמואה קטעה אותו.
"אז אתה לא יכולת להרוג אותי.. אז שלחת מישהו אחר! עכשיו זה בסדר!" צעקה עליו.
דניאל מעולם לא חשב שיראה את טמואה העדינה, נסערת כל כך, היא נראתה בעיניו כבחורה שקטה ורגועה, אבל באותו יום הסתבר לו שטעה, וסבלנותו אליה פקעה.
"את היסטרית! תני לי לדבר!" צעק עליה בחזרה.
"אני היסטרית?! אני יכולתי להיהרג! באיזו זכות אתה אומר שאני היסטרית? אתה אפילו לא מכיר אותי!" היא פרקה עליו את כל הכעסים והפחדים שעברו עליה באותו הלילה, אבל היא לא ידעה שגם לו יש כעסים לפרוק.
"את יודעת מה?! אני חושב שאת זאת שלא מכירה אותי..." נימת קולו השתנתה, הוא הצליח לחזור לעצמו, ונזכר במטרה שלשמה הגיע.
"תני לי להסביר לך.." אמר כשחיוך אמיתי נפרס על פניו.
"אני כן מכירה אותך.. אתה פשוט סתם כמו כולם! עוד רוצח!" הרוגע והשלווה הפתאומיים שהיו בו בלבלו אותה, והיא כבר לא חשבה על הדברים הקשים שאמרה.
"את צודקת. אני טעיתי ואת צדקת. אבל אל תשפטי אותו מהטעות הזאת מבלי לשמוע את ההסבר. בבקשה תקשיבי לי..."
היא הנהנה בעיניים עצומות, מסרבת להביט בו, וכשכבר לא יכלה לשלוט בעצמה, הדמעות והבכי פרצו יחדיו ודניאל הרשה לעצמו לחבק אותה בעדינות.
"אני מצטער על מה שעשיתי, אני מצטער שהפחדתי אותך" אמר זאת בעצב ובכנות.
אך לפני שהספיק להוסיף עוד מילה מולם הופיעה דמות, שטמואה אומנם לא הכירה, אבל דניאל עוד לא הספיק לשכוח.
"אני ידעתי שאתה פחדן, לכן הגעתי הנה כדי לסיים את העבודה". דניאל זיהה את קולו של השד שנתן לו את המשימה הנוראה, והבין מה הוא מתכנן לעשות.
לכן הוא נעמד מלפניה של טמואה, מגונן עליה מפניו.
"דניאל, מה קורה כאן?" שאלה טמואה כשקולה רועד.
הוא לא ענה לה, הוא רק הביט זעום בשד שהוציא משהו מתוך כיס מעילו.
"אל תדאגי מתוקה, הכול יהיה בסדר" אמר השד בקול ציני ומזלזל.
הוא הרים את המכשיר, שכבר ניתן היה לראות בעזרת אור הירח. זה היה רובה.
לפני שדניאל הבין מה קורה, השד לחץ על ההדק.
קול ירייה אדיר נשמע, ולאט לאט התחלף לקול יבבה עדין מצדה של טמואה.
דניאל הסתובב לעברה והביט בה בהלם מוחלט. הכדור פגע ישירות בחזה, במקום בו הלב נמצא.
מתייפחת מבכי טמואה נפלה על האדמה, בעיניים פעורות ואדומות מן הדמעות, כשידיה מלאות בדם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כשכתבתי את תחילת הפרק, לא נהנתי מהכתיבה, אבל כשכתבתי את הסוף אני נזכרתי בהנאה שאני מרגישה שאני כותבת :)
אני שוב מצטערת שלקח לי זמן, אבל בכול הכנות אני כותבת בעיקר בשבילי (: וכמובן שכול מי שקורא מאוד חשוב לי אבל אני לא יוכלה לכתוב כשאני לא נהינת, אני מקווה שאתן מבינות ♥
אני לא יודעת מי עוד רוצה להשאר בקבועים.. אז אני מודיעה למנויים ולמי שכתב לי בפרק הקודם, אם יש עוד מישהו שרוצה שאני אודיע לו אז אני אשמח לעשות זאת :)
אז שתיהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת 3>
ד"א מה אתם חושבים על התמונה והמנגינות? אני חושבת שהמנגינות ממש מתאימות הפעם וגם התמונה טובה, אבל חשובה לי דעתכם.. (: ♥
כינוי:
השופטת-סיפור בהמשכים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
