השופטת-סיפור בהמשכים

חזרתי(:

תודה לכולם לכל התגובות ועל ההבנה, אני באמת לא יכולה לבקש יותר מזה ♥

אבל אני הבטחתי שיהיה שני פרקים ואני כול כך מצטערת שאני לא מספיקה לכתוב. אני בפיגור מאז הפעם הקודמת, אבל עכשיו אני אשתדל להעלות פעמיים בשבוע :) אני מקווה שאתן מבינות 3>

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק 9: ציד

"אני בטחתי בו" טמואה לחשה בפחד, בעוד הדמעות זולגות מעיניה המפוחדות אל הסכין
הקרה של דניאל.

היא נכנסה במהירות אל תוך המערה, מחביאה את קופסת העץ שלקחת איתה כמעט לכל מקום, מאחורי אבן גדולה.

הלחץ שהרגישה באותו הזמן פחת ברגע שהביטה בקופסה מוחבאת היטב, ומחשבות על אדם החלו למלא את ליבה.

"אני יודעת שהבטחתי שאקרא את המכתבים לפני מותי, אבל זה לא הזמן המתאים..." לחשה
בעצב אל הקופסא.

 הוא בחן אותי בחשדנות, ואז הסב את ראשו כדי להביט בתמונה.

 "אם תהרוג אותה, תזכה לחופש, יעזבו אותך לנפשך"  הסברתי בקצרה. לא הייתה לי הסבלנות לדבר על זה.היצור הסב הצידה מבט ירוק וכבוי, ונדמה היה כי רטיבות מעמעמת את זוהר עיניו הירוקות.

 לפתע שאג שאגה מקפיאת דם, והסתער בטירוף לעברי כריר מצחין נוזל בין שפתיו.

 לפתע היצור זעק זעקת כאב מר, ונעצר בעודו באוויר.

השד צחקק צחוק מרושע והראה לי מן כדור שחור בעל מתג לבן.

"זהו צליל שרק הוא מסוגל לשמוע. הוא מוגבר בתוך מוחו פי מיליונים, וכשאני לוחץ על הכפתור המוח שלו מתפוצץ מרעשים משתקים".

היצור לקח את התמונה והכובע מידי בידיים רועדות. רק את הצעיף הוא השאיר אצלי.

הריח את הריח המתוק שנדף ממנו, והחל לרוץ מבעד לארמון.

"עונת הציד התחילה!" אמר השד בשמחה.

אחזתי בצעיף האדום של טמואה בחוזקה, והבנתי מה אני צריך לעשות.

יצאתי מהחדר, לא מפנה את ראשי לאחור, טורק את הדלת בחוזקה, ומתחיל לרוץ אל עבר היער, מקווה שיש עוד סיכוי...