זה מצחיק, אבל כל פעם שאני נתקלת בבחור מקסים ומבוגר אני מיחלת לו להיות אבא שלי.ממש במשאלת לב כמוסה שכזאת. זה התחיל מלראות את אהרוני מדבר על אומנות, אוכל ואיך הוא לוקח את גידי לכל חור ומסביר לו על התרבות, איחלתי ממש שהוא יהיה אבא שלי באותו רגע. כל כך רציתי שככה יהיו השיחות שלי ושל אבא שלי. אז הכרתי פסיכיאטר ממש מקסים וגאון. הוא ידע המון על היסטוריה, ספרות, על הנפש, ובאופן כללי היה לו חוש הומור נהדר. היה לי כיף כל כך לדבר איתו, באופן אבהי כמובן. הייתי מספרת לו על המריבות הכי שטותיות עם החבר ועל הבוקר ההזוי שהיה לי וצוחקת איתו על אנשים. הלוואי שיכולתי להיות איתו בקשר של אב ובת. הכרתי גם אדריכל אחד מבוגר, סתם התקשרתי להתיעץ איתו על התחום. הוא היה זר גמור אבל השיחה נמשכה איתו 20 דק' שאנחנו מדברים על מודרניזם ומבנה העיר ועוד המון דברים. כל הבחורים הנהדרים האלו יכלו להיות אבות מושלמים עבורי.
אבל אבא שלי לא נוכח בחיים שלי בערך 6 שנים. הוא ממורמר באופן תמידי, שותה, מקלל, מבקש מכל העולם לרחם עליו. שובר דברים שהוא עצבני. זה לא שבכוונה ניסיתי לנתק איתו קשר, זה פשוט קרה באופן טבעי. הרגשתי רחוקה ממנו, הרגשתי שאין לי שפה משותפת איתו. יש לו מנטליות של ילד קטן שמחפש תשומת לב רק שבמקום למשוך בצמה הוא מקלל את הבת החורגת בת ה17 שלו, אומר לה שלו רק היה מי שיזיין אותה היא הייתה נרגעת קצת. כן, אז זה אבא שלי. זה מתסכל. התרגלתי לזה באיזשהו שלב. גם אמא שלי לא הכי נוכחת בחיים שלי באופן ריגשי לפחות. בכל מקרה, רוב הזמן אני מאושרת מהעשייה שלי, מהחיים שהצלחתי לבנות. אבל פה ושם אבא פורץ ומתחיל לחפש גם ממני תשומת לב. רוצה לריב גם איתי. באיזשהו מקום אני מיחלת שהוא כבר לא יהיה והנטל הנפשי שהוא גורם לי יעלם. מחשבה ממש דוחה מצידי, אני יודעת. דמיינתי את המוות שלו המון פעמים בראשי, איך אגיב, מה יקרה. מה יהיה בגורלי. רק לא להרגיש את הפחד הזה ממנו כל הזמן. אבל לפחות זה רק מדרבן אותי לעבוד קשה, להיות עצמאית ולהצליח בכוחות עצמי. לעולם לא להרים ידיים כי אני יודעת שאין לי רשת ביטחון נפשית. שזה גם משהו.
מה אתם אומרים, אהרוני יסכים לאמץ אותי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin