בהתחלה זה כואב...אחר כך יוצא החוצה וזה גם כואב.
אבל זה כל כך הגיוני שאחלה בזה.
אני אדם מאוד יצירתי שחושב די אחרת מרוב האנשים.
שנים על גבי שנים ניסיתי להשתלב במסגרות אבל תמיד קוטלגתי כמוזרה. ניסיתי לעשות כל מה שיכולתי להחביא את אישיותי האמיתית. התחשבנתי על כל מילה שיוצאת לי מהפה, חיקיתי התנהגויות של אנשים, פעם אפילו התלוויתי לחברות רק כדי לשמוע איך שיחה ״נורמלית״ צריכה להתנהל ותמיד תמיד הייתי חושבת על מה שאמרתי ומבקרת את עצמי, בשביל להיות בטוחה שזה בסדר לומר דבר כזה.
לאחרונה הגעתי לבית ספר לעיצוב ושם עלינו להיחשף ולהציג עבודות לכיתה, שלא לדבר על למצוא חברים ואם זה לא מספיק קשה (קשה בשבילי לפחות) אז גם להסתגל לדירה חדשה עם שותף חדש בעיר חדשה.
ולו לרגע אחד היה מקום שהייתי יכולה להיות בו אני, עצמי לחלוטין.
ואז, זה קרה. התקף המאניה לא איחר לבוא. בהתקף פשוט מאבדים שליטה על החיים, על הדיבור, על המעשים וברור שזה יקרה אחרי שכל החיים עצרתי את עצמי מלומר את דעתי האמיתית.
אז ברור לי לגמרי למה כל כך הרבה אמנים לוקים בה,
כי פשוט אי אפשר להחביא את האישיות האמיתית שלך כל חייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin