למה אין מצפן מטרות? יש לי כל כך הרבה תחומי עיניין וכל כך מעט כיוון.
האקזיסטנציאליזם הזה פשוט עופף אותי ולא מרפה. הוא מוריד לי מוטיבציה להתנהל בעולם הקפיטליסטי הזה.
מאופי הקפיטליזם - רכוש = מעמד גבוהה, תהילה, יוקרה, הערכה. ואני מאוד נשגבת להשיג את זה. הו כן, לי יהיה מעמד, אני אהיה עצמאית ושליטה ומוערכת והחכמה בתבל.
מצד שני, לשם מה? הרי אמות יום אחד כך או כך, וסביר להניח שלא ימציאו טכנולוגיה לשימור המין האנושי שכדור הארץ יקרוס לתוך עצמו והמין האנושי יכחד, אין באמת משמעות לכל הכסף שאני אעשה חוץ מתחושת סיפוק ריגעית למדי. מרבית המטרות שגורמות לנו לסיפוק חולפות מאיתנו ומתחלפות במטרות חדשות, יוצרות מצב של רדיפה אחרי הזנב.
ואז כל הזמן עופפות אותי המחשבות למה אנחנו חיים, למה אנחנו נלחמים אחד בשני אם אנחנו נמות, למה אנחנו בכלל מתאמצים לריק הזה?
הדת נותנת מוטיבציה לאנשים כי הם מאמינים בגן עדן, זה גאוני. כותב הדת גאון. צריך להשקיע כאן בשביל שבעולם הבא יהיה לנו טוב. זה לקחת את הרדיפה אחרי הזנב צעד אחד קדימה.
אני פשוט לא מסוגלת להאמין אבל. אני יודעת שאני אמות פשוט המוח שלי יפסיק ליצר תודעה ואני אחדול מלהתקיים באופן תבוני, אתפרק לחלקיקים ואמשיך להתקיים כדשן שיגיע לאיזה צמח שתאכל אותו פרה שיאכל אותה בן אדם, מין גילגול נשמות שבסופו של דבר אני אשוט לי ביקום יום אחד לא בצורתי העכשוית. בכל אחד יהיה חלקיק קאלווין משלו.
אני מניחה שלשוט כחלקיקים בחלל אחרי התפוצצות כדור הארץ זה גן עדן מסויים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin