כן כן, גם לבטלנים יש שביזות יום ראשון ושמחה שמגיע הסופ"ש. השימחה הזו שכל החברים העסוקים סוף סוף מתפנים לבלות איתך והכאב של יום ראשון ששוב תצטרך להעביר 5 ימים בבדידות.
אני חושבת על כמות האנשים שהיו מתחלפים איתי עכשיו, אבל האמת שכבר הרבה זמן לא הרגשתי כזאת בדידות. אני מרגישה שאני נעלמת.
תחושה כזאת שאני מחכה חודש לתור שלי בקופת חולים בתקווה שאעבור את הבדיקה בשלום.
פשוט תקופה של תודעה מבוזבזת, ששום דבר, פשוט כלוווום לא קורה.
הספר של לינה דנהאם, הוא כל כך ההפך ממה שעובר עלי עכשיו. אם אני תקועה במערכת יחסים חמה ואוהבת המתפרסת על כמה שנים היא כל יום שוכבת עם מישהו אחר, היא חולקת מיטה (רק חולקת! ישנה, בלי סקס) עם סטודנטים אקראיים באוניברסיטה שלה, היא יוצאת עם דושבגים רציניים מאוד, מוציאה הון עתק על טיסות לזבלים שלא שמים עליה,
היא חיה.
היא לגמרי מעוררת בי רצון לטרוף את העולם ולהיות חסרת מעצורים כמוהה, הבחורה הזאת דפוקה בשכל ובכל זאת בחיים לא חוויתי כל כך הרבה חיות בספר אחד.
(זה נראה קצת כאילו לא בא לי מונוגמיה, בא לי, אבל בא לי גם יכולת לחוות כל כך הרבה.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin