אני לא יודעת איך לאכול את המצב,
מצב אחד יש הרוגים ובלגן ואני מרגישה נורא עם זה, מצד שני אני מתקשה לא להעלב מרמת הזין ששמים עלי. כאילו אני מתקשרת לחברים שלי ופשוט לא מתיחסים אלי,מסננים. אני מתקשרת לאבא שלי מדברת איתו משפט על חבר שלי שנהרג והוא מנתק לי בפנים. אחותי אפילו לא התקשרה אלי. אמא שלי בכלל לא מדברת על המבצע.
אני באמת מבינה שזה מצב קשה לכולם ואני לא אמורה לשפוט אף אחד ומנסה לשים את הכעס שלי בצד ולא להראות אותו לאף אחד אבל בתוך תוכי אני מרגישה בודדה במצב הזה. מרגישה שקורה אסון ואני לא חשובה לאף אחד. מרגישה שבא לי להעלם. למות. להתפוגג.
במלחמה אמורים להיות מאוחדים וכולם התיחדו להם ואני נשארתי לבד במיטה לכתוב את הבלוג המפגר שלי.
הלוואי שיפגע בי טיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin