אז חבר של החבר שלי נהרג. בכיתי המון. אני מרגישה נורא. לא מצליחה לתפוס את זה בכלל. רוצה להביע תמיכה כלשהי אבל חבר שלי בבית שלהם ואני לא קשורה . מרגישה כמו dump fuck. מתה לבוא ולהיות שם , לדבר עם מישהו ואני סתם בבית כמו פוסטמה...
עזבו את זה, זה פשוט בלתי נתפס להמשיך את שיגרת היום שלי, לדעת שכזה ילד מדהים פשוט נהרג שם בעזה. לא היגיוני.
כאילו מה?, אני אלך לעבוד כאילו כלום לא קרה? מה אני עושה עכשיו...
זה קשה ואין לי עם מי לחלוק את זה. ממש אהבתי אותו למרות שניהלתי איתו בערך 3 שיחות בחיי, וחבר שלי ממש אהב אותו וזה מוזר לי כי אני פשוט מתאבלת כאן לבד עם עצמי.
שיחררו אותי מוקדם מהצבא וכאילו פשוט באתי הביתה לבית ריק...
לא יודעת מה לעשות...מבולבלת כל כך...בא לי למות.
הלוואי שהייתי גבר והייתי נכנסת לעזה בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calvin