איזה יום שמח!
לאחר הרבה התלבטויות ומחשבות, החלטתי לפתוח בלוג.
וגם החלטתי להשאר בעילום שם, כדי שאני אוכל לכתוב כללללל מה שבא לי :>
אז בשביל הפוסט הראשון שלי, הנה מחשבה מעניינת.
בעוד לא הרבה זמן, יקראו למקום חשוב. לצבא.
אני מקווה שאת השירות שלי אני לא אעשה בצורה רגילה (עתודהעתודהעתודה *-*) אבל גם אז אי אפשר להתחמק מהצבא הרגיל. מהטירונות. מהקורס קצינים (טפו! [למזל טוב ^^])
ושלא תבינו לא נכון, אני רוצה להתגייס ולעבור הכל. פשוט זה קצת מפחיד.
בעיקר כי שם אני אהיה עם אנשים בגילי, פלוס מינוס כמה חודשים. אחרי 7 שנים שבהן לכל מקום שאני הולכת, אני הכי קטנה. אחרי שברחתי מהשכבה המזעזעת שליוותה אותי 4 שנים, והספיקה לצלק אותי נפשית לכל החיים. (בעיקר בעיות של הערכה עצמית נמוכה, אבל זה כבר לפוסט אחר)
יש לי חברים בגילי, אבל זה לא אותו דבר. אני לא באה איתם במגע יומיומי. אני יודעת שאין כזה הבדל, אבל זה השינוי בתפיסה שמפחיד אותי.
אני כבר לא הכי קטנה.
אני כבר לא הסו קאלד "עילוי", שעושה את הכל בגיל צעיר.
כולם בגילי (לפחות המחזור שלי בעתודה [טפו!]). גם ככה היו לי בעיות שגיליתי כמה אנשים הרבה יותר חכמים ומחוננים ממני, אבל לפחות באזור שלי הייתי המיוחדת. זאתי שקפצה כיתה.
כשאני אגיע לצבא זה יעלם.
מה ייחד אותי מבין כולם?
נסיים בחיוך, כי החבר המדהים שלי אצלי ואני הולכת לתת לו חיבוק 
(עלילותי עם חברי יסופרו בהמשך D:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
