New Perspective

בדרך כלל כשאנשים אומרים את זה הם מביעים כבוד והערכה כלפי ההורה עם הכסף, אך במקרה שלי אני בזה לו.

הוא התחיל בתור אדם משפחה אמידה, ואביו אמר לו שיממן לו את לימודיו האקדמאים רק אם יבחר ללמוד הנדסת חשמל. אבא שלי ניסה, למד ושקד, אך התיאש במהרה כשהבין שהנושא משעמם אותו. אבא שלו ניתק איתו קשר והעזרה הכלכלית נעלמה יחד עם הנתק. בהמשך, הוא החליט ללמוד רפואה. הוא התקבל ללימודים (בציונים מבריקים, יש לציין), אך את שלב נתיחת הגופה הוא לא הצליח לעבור מנטלית. הוא זוכר לרעה את הציפורניים משוכות הלק של הגברת בפורמלין ולא יכל לשאת את זה אחרי כמה חודשים. גם מהלימודים האלו נשר עד שלבסוף מצא את המקצוע המושלם עבורו - ריבים.

הוא מצא את הדרך הנכונה לריב עם אנשים, למד את החוקים וההתנהגות הנאותה בריבים כדי לנצח עד שלבסוף הפך לעורך דין ממולח ומוצלח במיוחד.

כל בוקר הוא היה שם את החליפה המסודרת שלו, הולך למשרד ומתכסח. בהמשך, התחום גם נהיה רווחי למדיי, ובמהרה הוא יכל היה לתפח את התחביבים השונים שלו במחירי שחיטות, כגון קניית שלושה זוגות אופניים יוקרתיים, החלפת רכב ספורט עם שיפורים כל חצי שנה וכמובן השקעה מינימלית של דמי מזונות לאישתו לשעבר (ולי, כמובן, על אף שעדיין התקשנו לגמור כל חודש).

הוא התחתן בשנית עם אישה נאה, שכל מה מעניין אותה בחיים זה שיחות רדודות ורכילויות שכונתיות, והוא בנה לה את הבית המושלם, בשכונה הכי יקרה של עיר מגורינו. הבית כל כך גדול, עם מרפסות בכל פינה, שתי חצרות וקומת גג, סלון, פטיו, שלושה חדרי שינה, עוד ועוד שירותים ומקלחות, שתי דירות מרווחות להשכרה ולגולת הכותרת: חדר "חנות" המשמש חנות להפוגת השיעמום לאישתו. הבית מורכב מזכוכיות וברזלים, מעט קירות ומשטחים ריקים עצומים. הריהוט מינימליסטי, קר ומנוכר, ואפילו יש בחדר משחקים של הבת המשותפת שלהם ספה של אותו מעצב שעיצב בבית האח הגדול.

לדעתי, החיים בבית כזה מביכים ומזעזעים. יכלו להיכנס בכל המשטח הזה 10 משפחות ולהינות מחיי רווחה מדהימים, אך משפחת החזירים הקפיטליסטים שלי חשבה אחרת.

רק חבל שאבא שלי ממשיך לטעון שהוא נאמן למרץ כשבפועל הוא רק ממשיך את הכלכלה הליברלית.

כבר יום רביעי של לימוד לפסיכומטרי ואני לא מפסיקה למצוא תירוצים למה להפסיק.

בין אם זה לקנות נעלי ספורט חדשות, לקנות אוכל, לעודד חברה שנפרדה מהחבר שלה ומגזימה בתגובה, לראות סדרות ולצאת לסרטים. וכשאני כבר כן מתיישבת מול המחשב יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, כמו לבדוק מה הממוצא בגרויות ופסיכומטרי הדרוש לי, לכתוב עוד פוסט כמו עכשיו ולראות מה התחדש במייל שלי, ובאמת שזה לא הרבה.

לא הגיוני שרק התחלתי ללמוד ואני כבר מתיאשת מזה, אחרי שנתיים של ניוון כל כך רציתי כבר להתחיל ללמוד ועכשיו אני מוצאת דרכים להתחמק? מה נסגר איתי >>"

עוד שבועיים אני משתחררת סופית, וכבר תכננתי לעשות מסיבה גדולה עם ידיד שלי שמשתחרר באותו הזמן. פעם כשחשבנו על זה תכננו להכין כל מיני גימיקים של אלכוהול כמו ג'לי שוט, אבטיח-וודקה, וודקה בצבעי הקשת ודובוני גומי אלכוהוליים. עכשיו, כשהחלטתי שאני מפסיקה לשתות (ואני מחזיקה מעמד כבר חודש שלם), אני מפחדת לבאס את כולם. כבר שכחתי איך מבלים בלי הנוזל המטשטש ומפורר חומות. פעם, כשהייתי יוצאת עם חברים והיינו יושבים במעגל בדשא בטיילת ומנגנים בגיטרה היה כל כך הרבה יותר כיף מלצאת למועדונים ולהתפרק בברים, לראות ולהראות, למשוך בבגדים, בדיבור ובהתנהגות. פעם היה קל יותר ומשוחרר יותר, וכשנתקענו בים בלי דרך לחזור לא הזמנו מונית, עלינו את ההר ברגליים. היום כולן עם נעלי עקב והעצלנות חוגגת. אני מתגעגעת לתמימות.

חרגתי לגמרי מהנושא הראשי והחשוב ביותר - אני לא מצליחה ללמוד! אז עכשיו באופן מודע אני אסיים את הפוסט ואתחיל לחרוש.

נ.ב:

איזה צחוקים! אחת המילים שצריך לדעת באנגלית היא warrior! עכשיו כל הזמן שאני לומדת אני חושבת על השיר "the dragonborn comes".

* ו- weapon 

קניתי לפטופ חדש בשביל ללמוד לפסיכומטרי כמו שצריך, ואני כל כך רוצה להוריד עליו גילד וורז 2. אני יודעת שאם אצור קשר עם האקס בבקשה שיעזור לי זאת תהיה טעות. אסור לי למצוא צידוקים להיפגש אתו, בעיקר אחרי חצי שנה כמעט, אבל מי אחרת יוכל לעזור לי בזה?

אני אובדת עצות.

הסיפור עם הלפטופ בכלל מתסכל אותי. הוריי החליטו לקנות לי ביחד לפטופ ואבי קישר אותי לאיש המחשבים שעובד אצלו במשרד. האיש שלח לי למייל כמה לפטופים שחשב שיתאימו לי אך במחיר גבוה בהרבה ממה שרשום בשוק. בהמלצתה של אמי אמרתי לו שתודה על המאמץ אבל לא תודה, והחלטנו שנלך לקנות לבד את הדגם שאני רוצה בחנות זולה, אך אבי חטף כריזה והתחיל לצעוק עלי בטלפון שזה לא משנה המחיר, העיקר שהוא יקבל על הלפטופ מס. העובדה שאמא שלי גם הולכת לשלם חצי מהסכום הראשוני מתסכלת אותי, אך היא החליטה לספוג את התשלום בשקט, העיקר שהוא לא יתנה את התשלום בהמשך המעורבות הכלכלית שלו בי ובלימודיי האקדמאים.

מתסכל לחשוב שאבי חיי חיי עושר ואני ואמי צריכות להצטמצם על כל שקל שאנחנו מוציאות. איך זה הגיוני שאיכות החיים שלי תהיה כל כך ירודה לאומת של אבא שלי, הקרוב אלי מדרגה ראשונה?!

ואני לא חומרנית או רודפת בצע. כסף זה לא עיקר החיים שלי, פשוט קשה לי עם החזירות של אבי.

אני לא חושבת שאני אדם חומרי. כשאני מנסה לפשט את עיקר העניין בחיים מבחינתי, אני מוצאת את בני האדם. האנושות כל כך הרבה יותר חשובה ויקרה לליבי. ובכל זאת, מה לא היינו עושים בשביל העושר והמותרות? כל תפיסת עולם כמעט מורכבת מיסודות חומריים. אנחנו בוחרים בכיוון עסקי שיניב עושר כלכלי, אנחנו ממלאים לוטו בשביל הסיכוי האפסי לחיות ברווחה, אנחנו קונים אבנים יקרות, תכשיטים, מותגים ושאר מוצרים ראוותניים בשביל להציג את המעמד על גופינו ובסך הכל אנחנו בובות ראווה של הכסף שאגרנו. אנחנו מיחסים תכונות סימבוליות לחפצים הניתנים לנו, או שאנחנו קונים בשלבים מיוחדים בחיינו. 

לא פעם היה לי חלום גרגרני בו אני משיגה חפץ יוקרתי או חשוב, וחשה אושר עילאי. כשאני מתעוררת וההבנה שזה היה חלום מחלחלת לתודעתי אני מיד חשה אכזבה גדולה, החמצה של אושר שהיה יכול להתקיים בזכות החומר. לאחרונה יצא לי לקרוא את הספר "האמן ומרגריטה" (השטן במוסקבה, הגירסה המלאה). בספר יש קטע בו לורד וולנד מארגן מופע תענוגות, בו הוא מזמין את הצופים להחליף את בגדיהם במותגים נחשבים. לאחר כמה שעות מסיום המופע הבגדים, הנעליים, התכשיטים והתיקים מתנדפים מן העולם וחושפים את הכיעור הערום של האנושות תאוות הבצע.

לא חשבתי שאני אדם חומרי מאז שפרצו לביתי בעבר וגנבו את המצלמה היקרה שהיתה לי ותליון יהלום. עבדתי על עצמי רבות בשביל להתנתק מהרגשות לחפצים כדי שחיי יהיו טובים יותר וממוקדים בדברים שבעיניי חשובים באמת, ובכל זאת, לאחרונה הורדתי את הטבעת שהאקס שלי העניק לי בתחילת הזוגיות שלנו. שנה שלמה שהסתובבתי איתה, הברקתי והתגאתי בה, אך מעולם לא חשבתי שאני מיחסת אליה תכונות נוספות פרט להתפעלות מיופייה. כשנפרדנו בעבר הטבעת נשארה על אצבעי ותירצתי את זה כ"כבר יש לי שיזוף, יהיה מכוער להוריד אותה", "אני רגילה לתחושה של הטבעת עלי", "אני צריכה אותה בשביל שתהיה לי תעסוקה תמידית לאצבעות". אני לא יודעת עד כמה זה קשור אחד לשני, אבל הלב שלי לא נפרד באותו זמן מהאקס כמו שהאצבע לא נפרדה מהטבעת. הפרידה הזאת מוחלטת, ולכן מן הראוי שגם הטבעת תעבור דירה לקופסה קטנה עמוק בין חפציי. כשאחלים מהפרידה אוכל לראות אותה מידיי פעם ולהיזכר בימים טובים שעברו עלי איתה.

ללמוד בבית ספר

לריב עם ההורים

לצאת עם תעודת בגרות מלאה

לעשות צבא

לכתוב קורות חיים

למצוא עבודה

לצבור הון

לעשות תואר

לעבוד במקצוע שבחרת

לקנות דירה

לשכור דירה זולה יותר

להתחתן

לעשות ילדים

להמשיך לעבוד

לגמור את החודש

להאבק במתחרים

לעשות קוויקי פעם בשבועיים לכל היותר

לריב עם הילדים

לחתן את הילדים

לצאת לפנסיה

לקחת קורס באוניברסיטה בשביל הבידור

להוריש את ההון לילדים

מה עשינו פה?

הבל הבלים, הכל הבל.

כ"כ פאק דה סיסטם. שונאת שונאת שונאת ארגונים סטומים כל כך שמקשים על החיים. חשבתי להתלונן, אבל מה זה יעזור לבעיה שלי ספציפית?! אני צריכה מענה עכשיוי, ולא איכפת לי שהכל יהיה יעיל יותר לאחרים בעתיד. אני רוצה שעכשיו יהיה לי טוב. אני פשוט צריכה לחיות על אי בודד ללא תאגידים וחברות ענק טיפשות.

הייתי בהתקפת עצבים מטורפת בעקבות מסטיק שמישהי ירקה הישר אל תוך שיערי. הקורבן הכיתתית, הלא 'מקובלת' השעירה לעזאזל בסך הכל ניסתה לעודד אותי ולעזור, משהו שאף אחד אחר לא ניסה. כתמורה, כל הכיתה רק ירדה עליה יותר. היא הציעה לי לשטוף את השיער, הזהירה אותי שזה יכול להרוס לי את השיער. כל השאר היו מאוחדים כגוש אחד ורק תקפו אותה ואמרו: "לא אומרים דברים כאלה! קצת טאקט, את יודעת..". אני רק חשבתי שהלוואי וגם הם היו תומכים בי במקום להתעצבן על הלא כלום שהיא העזה לעשות. מה חסר טאקט בניסיון לעזור?! קל להם, לרשעים, ללעוג כשהם רוב, שיש להם גב. אפילו זו שירקה את המסטק הרשתה לעצמה לצחוק עליה. באיזו זכות?! בקושי "סליחה" נשמעה מפיה, וכך היא העזה לצחוק עם כולם בליגלוג כלפיה. "לך לא מגיע לצחוק", התבדחתי בעוקצנות, אך היא רק הגיבה: "לא צחקתי עליך, אלא עליה". אהא, כי זה נותן לגיטימציה?! אם ככה גם אני יכולה לרדת על כולם, רק לוודא שלא לצחוק על מי שיבקר אותי אחר כך.

היא בודדה, היא סופגת הכל. אין לה מוניטין בכיתה ולכן מותר לצחוק עליה. בכל מקרה היא לא תעשה פיל מזבוב.

פתאום נזכרתי בבושה, שגם אני אף פעם לא חשבתי עליה באור חיובי בעבר. לא צחקתי עליה עם כולם, אבל גם אני חשתי בוז כלפיה. כשהיינו בגדנ"א וישנו באותו חדר דיברנו ואני לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל אני זוכרת את המשפט הזעום שהטיחה בי: "אבל את אף פעם לא רואה את הצדדים החיוביים שבי!" ונכנסתי למבוכה. היה לי מאוד קשה לאלטר ולמצוא משהו שאוכל לשבח אותה בו, ובסוף מלמלתי משהו כמו: "יש לך פרופורציות ממש יפות, וצבע עור כל כך בהיר ועדין, ואת ממש מוכשרת בציור. רואה? בכל אדם אפשר למצוא דברים חיוביים!" ומאז אליצתי את עצמי בכל הכוח למצוא בה עוד דברים חיוביים.

דיעות פוליטיות. מי צריך אותן?

הסיכסוך הערבי-ישראלי לא לא יפתר מעצמו כמובן, אבל מה שהאזרח הקטן יכול לעשות הוא אפסי.

תתמקדו במה שכן בר שינוי, המצב החברתי כאן הוא על הפנים, ואף אחד לא נוקף אצבע.

אני לומדת למתכונת בתולדות האמנות ויצירה אחת מרגיזה אותי ברמות לא נורמאליות.

אני שונאת את 'ת"א עזה'.

אני בכלל שונאת שמלאנים קיצוניים. עכשיו תגידו לי שאני ימנית מסריחה, אז לא. אני באמצע. אני שונאת גם את הימנים הקיצוניים.

דוד ריב מעצבן אותי, יפה נפש, מראה את הצד הגועלי של ת"א כשאנחנו בכלל לא אדישים, החמאס אדיש. זאת שנאה עצמית, ה"יצירה" שלו. לא שאני בעד ההפצצות בעזה, אבל אנחנו רק מגיבים למה שלא בשליטתנו. הגנה עצמית, שמעת על המונח הזה פעם?! מה אתה מנסה להביע בציור שלך? שאנחנו צריכים לסבול בשקט עד שנופגז? יש תופעה פסיכולוגית של הזדהות עם האוייב ורצון להיות כמוהו. שיתבייש בעצמו. הוא לקח את הצילומים של עזה מהעיתונות. ברור שבעיתונים מקצינים הכל, מראים רק צד אחד במאבק. הצד של השעיר לעזאזל, הצד של תושבי עזה המסכנים והחלשים. אם הם לא היו רוצחים אותנו, אני לא חושבת שהיתה לנו סיבה מוצדקת להתעסק איתם.

אני לא אומרת שהימנים צודקים עד הסוף, תמיד יש את הקיצוניים שחושבים ש"מוות לערבים" זה הפיטרון היחיד. אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש ממש לא בדיעה הזאת, אני פשוט חושבת שהביקורת שבציור הזה מוגזמת ולא חושפת את כל הצדדים שבמציאות. קל שיהיה לך צלם פרטי שיצלם לך את החלקים הכי משעממים בת"א כמו בניינים. ת"א הומה הרבה יותר מהציור הזה, אז למה לעוות את המציאות?

זאת אמנות?! קומיקס טיפשי.

מצידי תשללו את הדיעה שלי, לא איכפת לי. כל אחד ודעותיו.

לשם הפרוטוקול, הנה היצירה:

נולדנו כך, יש בנו רוע ורצון להכאיב, ואנו מפיקים מכך הנאה.

מעכשיו ואילך בחיים לא אפגע בחיים מלבדי. אייסר את עצמי ואשחיט את גופי, רק לא אגע בדבר.

מהיום אחייה בשלום עם הסביבה ובאי סלחנות כלפי עצמי.

אטום, אטום,

   אטום.

כיצד צעירות מסוגלות לאבד את בתוליהן כה בפזיזות?

כיצד צעירות מודעות לסכנות ומדחיקות?

כיצד צעירות הופכות למושחטות?

כיצד צעירות לא עומדות בעקרונותיהן?

כיצד צעירות כה שבירות?

כיצד צעירות מסוגלות לרצוח את בנם המתבשל בבטנן לאחר טעויות?

הכיצד?

לפחות זה מניח את שאר הבעיות בפרופורציה נכונה.

רוב האוכלוסייה אינה מודעת כלל לחומרת ההשפעות השליליות של התרופות הפסיכיאטריות הניתנות כיום ביד חופשית על ידי הפסיכיאטרים למיניהם, הרוב אף מעודדים את החלוקה החפוזה. הטענה המרכזית בנושא היא: "הוא חולה נפש. הדברים האלה עוזרים לו להיות שפוי, אחרת הוא יפגע בעצמו ובסביבה". הטענה אינה מתבססת על ניסיון אישי, אלא על הידיעה שהוא, הפסיכיאטר, אדם מוסמך; הוא יודע מה הוא אומר. קל לנו, לבני האדם להיות תלויים בממסד, כמו דתיים המשוכנעים שאלוהים קיים (לא ששללתי את האפשרות, אני רק מנסה להמחיש את מידת האמונה).

אז לפני הכל, אסביר מהן ה"תרופות", ששמן כלל אינו ראוי להן; תרופה באה מהמילה ריפוי, דבר הנוגד את הסמים הפסיכיאטרים, תרופה נועדה על מנת לרפא ולא רק להקל באופן רגעי על כאב מסוים או כל בעיה אחרת. הסמים הפסיכיאטרים הם תרכובות כימיות המשפיעות על המוח. יש המון סוגי סמים פסיכיאטרים: כדורי הרגעה, כדורי שינה, כדורים נוגדי דיכאון, כדורים אנטי-פסיכוטיים, מייצבי מצב רוח והרשימה עוד ארוכה. לא אפרט על כל סוג בנפרד משום שהידע שלי בנושא כללי אני מעדיפה לא להרבות במילים על נושא שאני לא מבינה במלואו. עד כאן הכל טוב ויפה, לפחות על פני השטח בשביל הפסיכיאטרים. התרכובות גורמות לאובדן חושים ועילפון לכמה ימים, מכניסות לדיכאון קשה או לרובוטיות ואדישות זומבית. חלקן יוצרות תחושות נעימות לטווח קצר, אבל מי שנוטל אותן לא יכול לקבוע איזה מחיר יצטרך לשלם על השימוש בהן בטווח הארוך, בשל הנזק המוחי הנגרם לו. השפעת הסם פגה לאחר זמן מוקצב והמצב לא חוזר להיות כקודמתו, הוא מחמיר. גם אם אי אפשר להבחין בתחילת התהליך בשינוי, ישנה הידרדרות איטית ומגמתית בבריאות הנפשית, דבר שאפשר לראות במחקרים ובדיקות לאורך זמן. במקרים לא ממש נדירים, נטילת כדורים פסיכיאטרים עלולה להיגמר במוות, וכ-15% ממקרי המוות הנגרמים מהסמים הם התאבדות.

אתן לדוגמא את כדורי השינה על מנת להמחיש לקוראים את כוונתי בתופעות הלוואי הכימיות על המוח. תחילה באמת מרגישים שיפור בלילות - מצליחים להירדם! אך היזהרו, הדבר מטעה. השינה המשופרת מתחילה להיפגם ככל שעוברים הלילות ובמהרה נזקקים לתוספת כדורים כדי להחזיר את השינה המסוממת למסלולה, אך השינה הכימיקלית היא שינה חסרת חלום - לכן המוני אנשים הנוטלים את הכדורים משתגעים בסופו של דבר. לבסוף, מתווספת כמות כל כך גדולה של כדורים שהמוח שכח כיצד להירדם ללא עזרתם. פה מתחילות תופעות הלוואי הקשות של עצבנות, עייפות במשך היום, רגזנות, פגיעה בזיכרון, בריכוז, והרשימה עוד ארוכה.

כעת, כשהבהרנו מה זה הסם פסיכיאטרי, אתם וודאי תוהים מדוע, אם הכימיקלים כל כך מזיקים, הכדורים נמכרים בכמויות מסחררות בשוק הרפואי? כאן מצוי העוקץ: הפסיכיאטרים מקבלים שוחד ממפעלי הסמים -  אחוזי רווח. משמע, פסיכיאטר טוב הוא פסיכיאטר הנותן יותר מרשמי סמים ללקוחותיו, בסופו של דבר הפסיכיאטרים והמייצרים הם אלו שחוגגים מביזנס הסמים, הלקוחות נותרים קורבנות.

יהיו שיגידו שהפסיכיאטריה רחוקה מהם, שאין להם כל סיבה להתעניין בנושא כלל, היות והם לא יתדרדרו להפרעות נפשיות למיניהן. הם רק לא יודעים שהממסד הכולל את החינוך, רשויות הרווחה ועוד יכולים לכפות על כל אזרח תמים אשפוז כפוי. לפעמים מספיק מכתב משכן המתלונן בבית המשפט על נזק פנימי או חיצוני היכול להיגרם על ידי אדם, וללא כל דרך התגוננות של הפרט הוא יאושפז. באשפוז כפוי לא שואלים את האדם לרשותו, גם לאדם עצמאי שמלאו לו 18 וגם לקטין, דעת ההורה אינה משנה. רוב מקרי ההתמכרות מתרחשים ללא כל בעיה רפואית מוצדקת, למשל יש המון מקרים בהם בני נוער אומרים "בא לי למות". לפעמים מדובר בדרך לבטא כאב או קושי, לפעמים בסוג של התבדחות ולפעמים הם באמת רוצים למות, דבר השכיח עד מאוד בקרב הצעירים. ברוב המקרים, האמירה התבוסתנית באה לומר למי שרק מקשיב שמי שאמר זאת שרוי במצוקה וזקוק לרחמים מהסביבה, לקבלת תשומת לב או רצון לעשות רושם. פסיכולוגים, יעצי בית ספר וכל עובד מוסמך אחר, במסגרת לימודיהם את המקצוע החדירו בהם את חובת הדיווח ישר לווריד. כל פעם שמישהו אומר "בא לי למות" מדובר במצב קטסטרופלי והפרט בסכנת חיים חמורה, לדעתם. לכן בני הנוער צריכים להיזהר מאוד בקרבת יועצי בית ספר ופסיכולוגים ולא לגרום לשום חשד שלילי על נפש הקטין, ולא הסוף יהיה מר. ניתן לשלוח את הילד הרחק מביתו, אם חושדים בסכנה לילד, להביאו לפנימית שיקום, בית חולים פסיכיאטרי, או יותר גרוע, משפחה אומנת - גם אם לילד יש משפחה תקינה.

האבסורד בסיפור הוא העובדה שאתם, אזרחי מדינת ישראל, משלמים על האישפוזים הפסיכיאטרים הכפויים דרך המיסים אותם אתם משלמים מכספכם הפרטי. מה אתם חושבים על כך? אתם מסכימים עם אידיאולוגית הטיפול הפסיכיאטרי?

למידע נוסף:

מרשם להתאבדות - סרט דוקומנטרי על בני נוער והשפעת כדורים נוגדי דיכאון עליהם.

הרהורים על משפחה וילדים - מאמרים, סרטים ועדויות בנושא הפרת זכויות המשפחה והילד בישראל.

תן לי את היכולת לשנות את שאני יכול לשנות, את הכח לקבל את שאיני יכול לשנות ואת התבונה להבדיל ביניהם"

אני צריכה ללמוד לא לנסות לתקן את העולם לפי התנאים שלי.

הגעתי למסקנה, אני אירופאית מוצהרת שונאת דפוסי התנהגות מזרחיים תיכונים, וחבל שכך. אני לא מסוגלת להשתלב בחברה הישראלית הטיפוסית (ללא הכללה גסה).