New Perspective

מה אני כבר יכולה לכתוב כאן? הבלוג הזה הכיל את כל סערות גיל ההתבגרות שחוויתי, הטמטום הילדותי והמחשבה שאנו מרכז העולם.

חשבתי שהשמים נופלים בכל פרידה מגבר, הייתי בטוחה שאני הכי טובה מכולם ובו זמנית דיברתי על ערכים ואידיאולוגיות והייתי בטוחה שאני שוברת את המוסכמות, שאני אצליח לחולל שינוי. הייתי כותבת ומגדפת וזועמת על העולם, והכל בשפה גבוהה עד כמה שניתן כדי להוכיח כמה שאני טובה ומוצלחת. למי ניסיתי להוכיח? למה הרגשתי צורך תמיד לקבל פידבקים חיוביים מהחברה וזה לא בא מתוכי?

מאז התבגרתי קצת (לא שאני אומרת שאני בוגרת, אף פעם לא חסר מה ללמוד ואיך להשכיל), ואני חושבת שהתעדנתי. חוויתי מערכות יחסים משמעותיות יותר ופחות, שירתתי שירות מלא בצבא, למדתי להסתדר עם כל מיני סוגים שונים של אנשים מאוכלוסיות ורקעים מגוונים וגיליתי כמה אני צמאה לידע. שנתיים של ניוון עברו עלי בלי שהפעלתי את החשיבה מעבר לקריאת ספרים או מעבר מדף לדף בוויקיפדיה ועכשיו אני בתחילת החפש"ש שלי, וכבר נרשמתי לקורס פסיכומטרי. בחצי שנה האחרונה התעניתי רבות בשאלת העתיד והגעתי למסקנה שהיעד הגדול הוא רפואה. זה מאוד שאפתני ואני לא יודעת עד כמה אצליח להתמיד שבע שנים בלימודים כל כך קשים ואינטנסיבים, אבל אני מעדיפה שלא לחשוב על כישלון אפשרי.

בצבא יצא לי שם של חכמה בזכות העובדה שאני לא מוכנה לרדת באיכות השפה שלי. אני מפחדת שהצבא הפך אותי ליהירה מידיי ושבגללו אני חושבת שהעתיד פרוס לרגליי ואצליח לא משנה באיזה תחום אבחר. באמת הסתובבתי שם עם אנשים שרובם לא ברמה האינטלקטואלית שלי, אבל לחלקם היתה חכמת רחוב, חכמת הישרדות שלי בחיים לא תהיה. הם יודעים להתנהל בעולם, להשיג מטרות ולהגשים את עצמם כפי שאני בחיים לא אצליח. גדלתי במעין חממה, בועה של טוב ושפע שלהרבה לא היה, והם למדו להשיג את מבוקשם בדרך הקשה.  הרבה פעמים בילדות שלי כשלא הסתדרתי עם מורה זו או אחרת, מישהו מהכיתה או כל אדם במסגרת בה נכחתי, אמא שלי היתה מתערבת ומצילה אותי. בצבא נגמלתי מההרגל הזה וטוב שכך, אבל אני עדיין לא חושבת שיש לי עמוד שדרה מספיק חזק ויציב להתמודד עם האזרחות.

זה הסוף שבוע הראשון שלי בתור דיירת נוכחת בבית של אמי ובעלה, אחרי שהייתי רק אורחת לסופ"שים. קשה לי לגור כאן אחרי שכבר היה לי בית משלי עם החבר הקודם שלי. פתאום יש לבית חוקים משלו, התנהלות מוגבלת ומרחב אישי קטן. אני לא מרגישה שייכת לכאן, לקן האהבים של אמי ובעלה הטרי אבל יודעת שבגלל עתיד שאני מייעדת לעצמי, בתור סטודנטית לא תהיה לי אפשרות לשכור דירה.

עשיתי שני קעקועים בשנה האחרונה, שניהם משמעותיים עבורי מאוד ומראים לי שאני בוחרת ללכת בדרך משלי ולא בדרך להכתיבו לי. אמא שלי כואבת מ"השחטת הגוף" שביצעתי אבל התחילה לקבל את זה ואפילו שמה רקע לשומר מסך במחשב המשפחתי במשתמש שלי את הסקיצה לקעקוע. היא באמת משתדלת לקבל אותי כמו שאני ואני מעריכה אותה המון.

אני בכלל לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו, הרי ברור מאילו שאני לא אומרת כאן כלום.

פרשות דרכים הן עסק לא קל.

אני נמצאת במין פרשת דרכים בחיים שלי, ואין לי מושג מה אני מתכננת לעשות.

לפני חודש נפרדתי מבן זוגי ואתמול, ה5 בנובמבר היתה אמורה להיות השנה שלנו. אני זוכרת את היום הזה, כששכבנו במיטה שלו וצפינו ב'וי פור ונדטה' ובמהלך הסרט פשוט משום מקום שמתי לב שאנחנו מתנשקים בלהט והשלב הבא היה שאיבדתי את בתוליי.

היה לי טוב איתו, בארבעה חודשים הראשונים בעיקר. היינו משלימים אחד את השני, מנהלים דיונים סוערים על משמעות החיים, דיברנו על אידיאולוגיה ועל איך נשנה את העולם וחלמנו על עתיד משותף ושובר מוסכמות. היינו יחד בכל רגע שיכלנו, למדנו להכיר אחד את השני טוב כאת עצמנו. הוא החכים אותי בתחומים רבים ואני מניחה שגם אני העשרתי אותו, ובאמת, אם לסכם את תחילת הזוגיות - היינו זוג משמיים. כל מי שראה אותנו ראה את האהבה בינינו, את השיתופיות והנינוחות.

הבעיה החלה להירקם כשהוא התגייס לצבא. תחומי העניין שלו עברו שינוי דרסתי וסדרי העדיפויות שלו התהפכו. אני דרשתי וציפיתי ליותר, הרי התרגלתי להיות הדבר החשוב לו ביותר וכעת לקחתי את המקום החמישי-שישי ולא יכלתי לשאת בידיעה הזאת. כאן התחילו הריבים הקשים, התפרצויות זעם וקבירת הרגשות. נהיינו פחות ופחות קשובים אחד לשני, יותר צודקים ויותר אגואיסטים. התבצרנו בשנאה והחומה נבנתה עד שלא נראו פני האחר מבעדה.  כשהגענו לשפל החלטנו להיפרד ובמשך חודשיים שלמים לא יצרנו קשר,ובשניה שהוא כתב לי הודעה חזרתי אליו בבכי.

החודש האחרון לזוגיות שלנו היה מעניין. התחלנו בהססנות שמקורה בכוויה הנוראה, המצב התפתח לאהבה גדולה, כמו הראשונה, וסוף היחסים היו קשים אף יותר מבפעם הקודמת. עד עכשיו אני בהלם מהעובדה שאני לא איתו, בלי האדם שהשלים אותי והתאים לי בכל כך הרבה תחומים. המסקנה שאני מנסה להחדיר לעצמי היא שלא באמת התאמנו, לא היה יכול לקרות בינינו רציני יותר וחיים יחד היו נגמרים במרירות קיומית.

בסוף שבוע אני מתכוונת לצאת למועדון עם חברה. אני מניחה שאכיר בנים רבים, ואני מקווה שלא אפסול אותם רק בגלל השוואה לאקס.

כל החיים שלי נכנסו למן חור שחור, השאיפות שלי נעלמו וההרפתקנות נגנזה. אני כל כך רוצה לפרוץ החוצה ולעשות החלטות מטורפות! אני רוצה לשכור חדר למשך חודש שלם, לצייד אותו בחטיפי אנרגיה, דפים ועט, ולא לצאת החוצה למשך כל הזמן הזה. אני רוצה לשוט שנה על יאכטה ולראות עולם. אני רוצה לחיות באיטליה, לחזור לצייר, להצטרף לאנונימוס, להלחין מוזיקה, להיכנס להריון, לנסות LSD, לכתוב ספר, לעבוד בשביל המוסד, ללמוד פילוסופיה ועוד כל כך הרבה דברים. הלוואי ואצליח ליישם לפחות חלק קטן מהם.

אני מתגייסת בעוד פחות מחודש, ומחזיקה לעצמי אצבעות שהחלומות שלי לא יעלמו עם הגיוס.