New Perspective

לדחוס את הקפה כמה שאפשר, להכניס בכוח למכונה. לחכות למים שיגעשו וללחוץ על הנקודה הנכונה.

להרתיח חלב על גז לוהט, לראות בסיפוק את הבועות העדינות, להעביר לכוס ואחר למזוג במתינות את האספרסו הכהה.

בחיי, יותר טוב מסקס.

המבט נעול אל המרחקים, רואה בבהירות כל פרט. הנשימה סדירה והלב פועם בקצב סדיר.

שום דבר לא מביע מצוקה, ואולי המצוקה לא באמת נמצאת, אולי זאת רק המודעות הממאנת להבין.

רק רגשות הבגידה חילחלו במעומעם אל תוך התודעה, שילחו מילים ערסיות לחלל פי.

הכל כבר טוב, אפשר לנשום לרווחה ולנסות לחזור להיות אנושית.

התחושות והמצבים מוחשיים, הריחות צפים ועולים, המראה חקוק אך זיכרון הקול נכחד. זה קורה לי אצל יותר מידיי אנשים..

"כשקרני האור הראשונות של אוקטובר זורחות

למרות ועם כל הכבוד

אני אפלולית.

אני מריחה ניחוח שושנים

השרירים מתקשים

מחכה לפריחה

אבל מה כבר יכול לקרות

בין ספטמבר למאי

שכחתי את שמי"

http://www.youtube.com/watch?v=8idrhKuNwRY

 

One man went on the road
He carried a suitcase
He was wearing an elegant suit
Suddenly he began to dance

He s his suitcase
Basin moved from side to side
Shoes tapping on the asphalt
This way he stopped to hide

-מה משמעות החיים היקום וכל השאר?
-משמעותם שווה דבר אחד ויחיד בעל שמות רבים והראים על כבודו.
 אם אני אגיד לך, הדבר הזה ילך איתך לכל חייך.
-אה?
 ומה הדבר הזה?

-תחת, תוסיק, אכוז,הוד יקרותו, ישבן, השלמות, אחורים, ועוד.

-כשאנשים לא אוהבים אחד את השני אז הם מתים

-למה?

-בגלל שאנשים כועסים אחד על השני ואז האנשים עם הרובים באים ויורים למוות. אתה לא מרגיש טוב כשאתה כועס, זה כאילו שאתה מת וזה לא רעיון טוב. אני רוצה שנה הבאה להיות רופא.

-למה?

-אני רוצה לרפא אנשים, אני רוצה לתקן. אני רוצה להיות רופא של בטן ועיניים. אתה מבין את זה, אבא? אם העין כואבת אתה צריך ללכת לבית חולים לתקן אותה.

חיוכה קורן

בעיניה האושר עורב,

תמימות טהורה

מופצת למקום בו מבטה נח.

תלתלים

כמסגרת לפניה מקפצים,

הם מרמזים

על אופיה ההפכפך.

את עולמה היא צבעה

בגוונים של כחול.

את הרוע מחקה

בכמויות ושכבות של צבע סגול.

*השיר נכתב על פי המנגינה של "במרחק נגיעה מכאן"

רק שתדעי עד כמה שאני מעריכה אותך.

היום היה יום הצילומים הראשון לסרטון שעושות חברותיי במסגרת שיעורי תקשורת, ואני ניצבת.

בהתחלה היה די מיגע לשבת בבית קפה עם ידיד שלי, לשרוף את הזמן עם שני ספלי קפה (הסתערות - קפה בחינם למשתתפים בסרט!), לומר "אז, אתה מגיע לפה הרבה?" כל שתי שניות ולהתייבש בשמש היוקדת, אך לאחר מכן הגיע ידיד נוסף והתחיל להיות נחמד יותר. לאחר מכן שלושה ידידים באו אלי, ניגנו בגיטרה, שמענו שירים ביו טיוב ולא עשינו הרבה, כמו תמיד, מלבד מוזיקה טובה.

במרפסת שלי, שלא דרכה שם רגל אנושית כבר שנים, נמצא מיקו - העכבר המרוח והרקוב, על הריצפה. הוא טיפה נדבק אליה ועכשיו יש שם כתם של הנבלה. כמה חביב! אני הולכת לשפץ את המרפסת (וזו הפעם ה-17284 שאני אומרת זאת) ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהחדר שלי, פינת זולה כזו, וזה יכול להיות מאוד נחמד.

המוזיקה הקלאסית מסובבת על האצבע הקטנה את כל הסיגנונות.

(מודעת לעובדה שיהיו שיחלקו עלי)

שגלעד יחזור הביתה מהר, בריא ושלם.

אמן.

עכשיו עשיתי בייביסיטר, וכל הזמן ויתרתי להם. בנוגע לשעות המחשב, שעות שינה ועוד. מה שמצחיק הוא שהוריהם מאוד מקפידים ונוקשים בעניינים האלה, וזה משעשע להתגרות בהם. אבל בסופו של דבר לא משנה עד כמה ההורים אוהבים אותי, הילדים צריכים לרצות שאחזור לעשות להם בייביסיטר וזה מה שחשוב ומסכם את ההתלבטויות בין הבייביסיטריות.

אז בשביל הקטן רצתי בכל רחבי הבית ורחצתי אותו, בשביל הביינוני כתבתי סיפור ארוך ומייגע על דרקונים בעלי כוחות אינסוף פי אינסוף פי אינסוף, ובשביל הגדול שיחקתי במשחק מחשב בסגנון מייפלסטורי. חזרנו לגנון? לפחות הם אוהבים אותי.

היום היה לי שיעור רביעי בגיטרה וליאוניד (שהפך להיות מגיפה בקרב חבריי) אמר לאמי שאני חזקה בגיטרה, ולי שהוא מתפעל שאני כבר יודעת לנגן דברים קשים. (starway to heaven :D) גם אני מרגישה שאני מתקדמת טוב, יש לי שליטה על הגיטרה שלי, ומטורפת על הצלילים שאני מפיקה. בתוך ליבי אני צוחקת על איתן, צוחקת על שהמעיט בערכי, שאמר לי שלא אצליח לנגן בגיטרה ושאין לי את הקורדינציה המתאימה. אני חושבת שאולי אני אפילו יותר טובה ממנו. הנה איתן, רואה? בלעדיך אני משגשגת כפי שמעולם לא שיגשגתי. הגיטרה מחייה אותי, הגיטרה וכל להחברים שלי שהוציאו אותי מהדאון. ועכשיו למשימה הבאה שלי, להפגיש בין חבריי החדשים לבין פדון, בתקווה שהיא לא תעשה לי את המוות. כמעט בלתי אפשרי, אך אני אתגבר על המכשול.

ואני עומדת לחיות אותם עד לסופם הכי טוב שאפשר, הרי לא אחייה לנצח.

השיר הזה נותן השראה אדירה!

באופטימיות, 

(שמושפעת קשות מליאב)

ביקשתי לבת מצוותי מסבי גיטרה ועד היום לא קיבלתי אותה, למרות שהוא נענה בשמחה לבקשתי. חברתי טסה לחו"ל לחודש והשאילה לי את הגיטרה שלה, עכשיו אני חושקת בגיטרה משלי כל כך!

התקשרתי לסבי והסתבר שגיטרה שהיתה של דודתי מחכה רק לי, ושלוש שנים (אולי אף יותר, היא לא היתה בשימוש בערך עשרים שנים) שהיתה מיועדת לי אך חיכתה בביתו ללא שימוש. מדוע לא אמר לי לקחתה? מדוע הייתי צריכה להיות מנומסת, ולא לדרוש את הגיטרה שלי? (שלא לדבר על שאר ימי ההולדת, שמהם הוא כבר התעלם מקיומי). אני מודעת לעובדה שמשפחתי קמצנית גם כשיש, אך אני מוטרפת מבזבוז הגיטרה בכל הזמן הזה.

אני עדיין מנסה להוציא צליל נקי, הורגת את אצבעותי ומשאירה עליהן סימנים עמוקים מהמיתרים, כריות האצבעות נהיות אדמומיות ושורפות. אני נשבעת שלא אפסיק לנגן עד שאהיה חסינה לכאב, עד שאצליח להפיק מוזיקה אמיתית.

מתחילה להינות מהחיים.

עוד מעט אני הולכת לישון אצל פדון, אעדכן ממנה כבר פוסט נורמאלי ביחס לפוסטים האחרונים וחסרי הפואנטה שיצאו לי.

זהו, נגמרה תקופת איתן (תקראו-לי-קמינסקי) ותקופת ויצו (בנים-שקסים-בטירוף) בפתח. הפוני מחדש אותי ואני שוב חוזרת להיות אופטימית.

לכבוד ד"ר ואן-טוחעס הנכבד, .

לונדון יפיפיה ועוצרת נשימה בבתיה עתיקי היומין ובאופיה המיוחד. הלונדונים מסבירי פנים, ה"אנדרגראונד" מוכיח עצמו כל פעם מחדש והשווקים שוקקי חיים בסופי השבוע. הכל אולי היה מושלם מידיי, לכן היה משהו שחייב לקלקל הכל, כמו אב חסר רגישות וגעגועים מייסרים הביתה, לאהובי וחברותיי. להן תמונה שלנו, שהיתה איתי כל הזמן, היא והדובי אותו הוא קנה לי ליום הולדתי, כך שהרגשתי אותו איתי בכל רגע. 

- היתה כאן תמונת נשיקה עם האקס, לאחר עריכה מחודשת התמונה נמחקה וקו חוצה את כל מה שקשור בו -

נ.ב:

תאמינו או לא, נכנסו לבלוג שלי דרך קישור מגוגל ל"ברכה למחנכת שלי" ו-"ברכה למחנכת" XD

יום הולדתי התחיל בבכי. שכבתי לי במיטתי ובכיתי פעם ראשונה זה זמן רב. דקות ספורות לפני כן קיבלתי אסמסים מאיתן, שמתרץ לי ללא בושה עד כמה היה רוצה לבוא מחר לטקס הסיום של בית ספרי, אך אין באפשרותו. הזמנתיו לטקס משום שידעתי עד כמה אני הולכת להתבאס מכך שהטקס המקולל יוצא על יום הולדתי, ורק בו היתה ניתנת האפשרות לעודדי. התירוצים היו מעליבים, אך לא אמרתי כלום בנידון.

הטקס היה כישלון חרוץ, אפילו סולו הגיטרה בשיר "let it be" היה זיוף מחריד, ובכללי לאורך כל היום הייתי שרויה במועקה נוראית. היו שבירכו אותי ליום הולדתי, אך היה זה כאין אפס לאומת הסערה שחולל הטקס האיום.

חזרתי לביתי מדוכאת, ואמי ישר דאגה לי; מה קרה לביתה מלאת החיים? ובעיקר ביום הולדתה?! היא אמרה לי שהיא הולכת למקום כלשהו ושזה לא ענייני. בדרך היא התקשרה אלי כמה פעמים וסיפרה לי סיפורים מופרכים על דריסת דוב קוטב צפוני, הריגתי וניסיון לצאת חפה מפשע בתחנת המשטרה. (לידע כללי: דובי קוטב צפונים הנם החיה האהובה עלי, דובים ויונקי דבש.) אמי הביאה אלי את שלושת חברותי הטובות; פדון, חציל וזיגי. הייתה מאושרת, כמו שרק הן מסוגלות לגרום לי.

בערב דיברתי עם איתן, והוא הודה שלא רצה לבוא בלי קשר לתירוצים, הייתי גאה בו על יושרו. סיכמנו שהוא ישתדל לומר לי אך ורק את האמת, גם אם היא לא נעימה במיוחד, ואני אנסה להתמיד בסינון ילד מכיתתו שמציק לי וקשה לי לסנן אותו מטעמי רחמים. 

רק בזכות חברותי הטובות ה-12 ליוני לא היה ביעות נוראי.

או לפחות כלפי חוץ.

מזל שלזוג אחד הכל הולך טוב וחלק, חבל שלי כנראה שלא.

זוג חדש באוויר, עכשיו זה רשמי. מצאתי את עצמי מחייכת חיוך ענק למסך המחשב, שדרכו גיליתי את הבשורה וכן, אני מאושרת בשבילהם, גם אם אני מקנא.

מזל טוב לזוג המושלם! D:

אני באמת שמחה, הפעם אין זה זיוף.