New Perspective

זה החג היחיד שמשפחתי החילונית חוגגת באופן סדיר כל שנה ושנה, כשאנו פוקדים בנר הראשון את בית האחות של סבי, שותים פונץ' וכל הילדים מדליקים את החנוכיות שהכינו בגן. זה "המפגש השנתי", בו אני ובני דודיי בורחים לחדרים האחוריים בבית. שם עשינו מלחמה בין הילדים לילדות, שכמעט כל שנה נגמרה בבכי של אחד מהצדדים על משיכת יתר בשיער או יריקה בפנים (מילולית). שם אני והצעירות במשפחתי ענדנו שרשראות חרוזי פלסטיק ענקיות, התנסנו באיפור של בעלת הבית, ומרחנו אייליינר לראשונה, כשאנו מטפסות על השיש הגבוה של המקלחת כדי להגיע למראה. שם ישבתי בדוחק בשירותים עם בת דודתי ושיתפנו בחוויות ראשוניות עם בני המין השני. נר ראשון הושרש במשפחתי כמסמורות נטועים.

 חנוכה זה החג שלי ושל אמי, ששתינו מאוד אוהבות את הרומנטיקה של החושך והדלקת הנרות, השקט והכבוד האופפים את החג. כמעט כל ערב השתדלנו להדליק את החנוכיה לאורך השנים, לשיר את הברכה (היחידה שאני זוכרת במלואה), ואז לשיר את כל שירי החנוכה שאנחנו זוכרות. בדרך כלל ה"טקס" לוקח לנו חצי שעה ואז כל אחת מתפנה לעיסוקיה. בשנים האחרונות, מאז שהיא התחתנה בשנית, בעלה מרגיש קצת מבוכה נוכח השירה המורחבת שלנו. לפעמים הוא נכנס למקצב ומצטרף לשירה לבית או שניים, אבל משתתק כמעט תמיד כשאני ואמי שרות בו זמנית את הבתים השונים של "מי ימלל" ו-"שמע". יתרה מזאת, בחג הזה חל יום הולדתה!

חנוכה חל בו זמנית (או בקרבה גדולה) לחגים נוספים - חודש הרמאדן, חג הקורבן, עיד אל פיטר, קריסמס, סילבסטר וכמובן נובי גוד! אני, שאיני מאמינה בדתות אבל כן מתחברת למסורות שונות ומגוונות, מרותקת מעולם התרבות הרחב הנפרס בפניי. לפני כמה שנים חגגתי עם חברה רומניה נוצריה ומשפחתה את חג המולד והתרגשתי מאוד לתת מתנות לחג, לראות את עץ האשוח המנצנץ ולהינות מתבשילי קדרה מהבילים. היו לי חברות דרוזיות ומוסלמיות שלמדו איתי בחטיבה, והן סיפרו לי על חג הקורבן (המבוסס על עקדת יצחק, לתדהמתי!). בארבע שנים האחרונות התחלתי גם לחגוג את נובי גוד, דבר המבטא את החברה הסלאבית שאימצתי לעצמי. שתיתי עם חבריי גרגוס לשכרה, שיננתי את הביטויים החשובים סנובום גודום ודד מארוס, אכלתי סלט אוליבייה וטעמתי בחג האחרון פשטידת דג מלוח וסלק שגרמה לי לעוויתות-תרום-הקאה. אני אוהבת לחגוג, וכל חג שנקרא בדרכי וגורם לי להרגשה טובה מאומץ.

אז נכון, אני לא יהודיה שומרת מסורת לתפארת מדינת ישראל, אך אני כן אוהבת תרבות, ולחג הזה אני מתחברת מכל הבחינות כמעט.

בדרך כלל כשאנשים אומרים את זה הם מביעים כבוד והערכה כלפי ההורה עם הכסף, אך במקרה שלי אני בזה לו.

הוא התחיל בתור אדם משפחה אמידה, ואביו אמר לו שיממן לו את לימודיו האקדמאים רק אם יבחר ללמוד הנדסת חשמל. אבא שלי ניסה, למד ושקד, אך התיאש במהרה כשהבין שהנושא משעמם אותו. אבא שלו ניתק איתו קשר והעזרה הכלכלית נעלמה יחד עם הנתק. בהמשך, הוא החליט ללמוד רפואה. הוא התקבל ללימודים (בציונים מבריקים, יש לציין), אך את שלב נתיחת הגופה הוא לא הצליח לעבור מנטלית. הוא זוכר לרעה את הציפורניים משוכות הלק של הגברת בפורמלין ולא יכל לשאת את זה אחרי כמה חודשים. גם מהלימודים האלו נשר עד שלבסוף מצא את המקצוע המושלם עבורו - ריבים.

הוא מצא את הדרך הנכונה לריב עם אנשים, למד את החוקים וההתנהגות הנאותה בריבים כדי לנצח עד שלבסוף הפך לעורך דין ממולח ומוצלח במיוחד.

כל בוקר הוא היה שם את החליפה המסודרת שלו, הולך למשרד ומתכסח. בהמשך, התחום גם נהיה רווחי למדיי, ובמהרה הוא יכל היה לתפח את התחביבים השונים שלו במחירי שחיטות, כגון קניית שלושה זוגות אופניים יוקרתיים, החלפת רכב ספורט עם שיפורים כל חצי שנה וכמובן השקעה מינימלית של דמי מזונות לאישתו לשעבר (ולי, כמובן, על אף שעדיין התקשנו לגמור כל חודש).

הוא התחתן בשנית עם אישה נאה, שכל מה מעניין אותה בחיים זה שיחות רדודות ורכילויות שכונתיות, והוא בנה לה את הבית המושלם, בשכונה הכי יקרה של עיר מגורינו. הבית כל כך גדול, עם מרפסות בכל פינה, שתי חצרות וקומת גג, סלון, פטיו, שלושה חדרי שינה, עוד ועוד שירותים ומקלחות, שתי דירות מרווחות להשכרה ולגולת הכותרת: חדר "חנות" המשמש חנות להפוגת השיעמום לאישתו. הבית מורכב מזכוכיות וברזלים, מעט קירות ומשטחים ריקים עצומים. הריהוט מינימליסטי, קר ומנוכר, ואפילו יש בחדר משחקים של הבת המשותפת שלהם ספה של אותו מעצב שעיצב בבית האח הגדול.

לדעתי, החיים בבית כזה מביכים ומזעזעים. יכלו להיכנס בכל המשטח הזה 10 משפחות ולהינות מחיי רווחה מדהימים, אך משפחת החזירים הקפיטליסטים שלי חשבה אחרת.

רק חבל שאבא שלי ממשיך לטעון שהוא נאמן למרץ כשבפועל הוא רק ממשיך את הכלכלה הליברלית.

רצים לי בראש, איך הוא יגיב, מה יאמר, באילו שאלות יתקיל אותי?

"לא איכפת לך מהמשפחה שלך?"

יש לי גם את הצד של אמא. גם מהם איכפת לי, ואני רוצה זיכרון חיובי בליל סדר.

"איתי לא כיף לך?"

לא, אתה הסיבה למרמור התמידי שלי. נמאס כשאתה מתנהג אלי כאל מובנת מאליה.

"ובשביל לכבד אותי כאב?"

בולשיט. מכניס אותי ללב הויקוחים שלך, העיקר שאהיה מענה לרצונותיך.

"את לא רוצה להיות חלק משמעותי בחיי אחותך?"

לא על חשבון סבל, והיא בכל מקרה תלך לישון מוקדם.

"וסבא? את יודעת שזה כנראה יהיה החג האחרון שלו"

האם הוא אי פעם התקשר אלי ביום הולדת או סתם להתעניין בי? כשרציתי להיפגש איתו להכיר אותו, הוא הפנה אותי לקבוע פגישה עם המזכירה שהיתה לו בזמנו. השפלה כזאת עוד לא היתה. חי או מת, אין הבדל.

השאלות לא ייגמרו והתשובות האלה יעליבו אותו. אולי אני פשוט אוותר ואהיה איתם בליל סדר?

מאת חלשת האופי.

שני נושאים מעסיקים אותי במיוחד בתקופה האחרונה, החבר ושואה, או לחלופין - המצב החברתי שלי והלימודים.

אתמול, לאחר שרצתי, הייתי חייבת לקלקל את כל מאמציי ולבלוס פנקייק ולהחזיר לעצמי את מאזן שומניי הרבים. במילים אחרות, סבתא שלי הזמינה אותי לזמן איכות ולא יכלתי לסרב. הלכנו למקום חדש שרק נפתח: "בית הפנקייק". בכניסה הייתה התקהלות של הרבה נערים בגילי. זהיתי את חלקם כמי שהיו בשכבתי בחטיבה. הם לא זכרו אותי, אולם דווקא מכיוון שהכי לא ציפיתי אליו, הגיע זיהויי: "את לא היית עם X?" יופי. בדיוק לזה חיכיתי - זיכרון צורב. זה תפס אותי לא מוכנה והייתי קצת בהלם, שפתאום אני רואה מישהו מהתקופה הדוחה ההיא, התקופה שאני רק מנסה להדחיק. עכשיו אני קוראת סיפור קצר של ש"י עגנון הנקרא הרופה וגרושתו, וזה עשה לי עוד זיקה לעבר. לאחות היפיפיה, דינה, עיניי תכלת - שחורה, ובעברה היתה עם אחר. ארוסה ובעלה הרופא לא מסוגל לשאת את המחשבה והופך לאובססיבי בנוגע לאותו זר "מנוול". האובססיביות משתלטת עליו והוא כבר לא פועל בהיגיון, וממרמר את חייו ואת חיי אשתו. יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה גם על הקשר הנוכחי בו אני נמצאת, בן זוגי משווה עצמו שוב ושוב לאותו X, עד כמה התקדמנו אז לעומת המצב איתו, ועוד. אני כל כך מקווה שזה ייפסק בקרוב..

"אמרתי לה כל התחלואים לא באו אליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אישה חולנית לטפל בה. אלף חרטות נתחרטתי על כל דיבור ודיבור ואלף פעמים חזרתי עליהם." 

הקישור השני בין "הרופא וגרושתו" לערב של יום האתמול הוא שיחה שהייתה ביני לבין סבתי. דיברנו על ניצולי שואה, היהודים שחיו בגטאות ולא ראו אוכל זמן רב מידיי. לאחר המלחמה, היא נזכרה וסיפרה לי, הם קיבלו כספים מגרמניה על עוגמת הנפש, ולמרות שהם חיו בפאר ובעושר רב, נחרטו בהם הצלקות. סבתא שלי התארחה אצל חברה שהיתה לה כשהיו ילדות, שהיתה לה אמא פולניה ששרדה את השואה, והיתה לבושה בהידור, וכל הבית היה מפואר. בארוחה האוכל שהיה מוגש היה מרהיב, אך מרגע שהניחה את האוכל, היתה אוכלת במהירות בידייה, ללא נימוסים ובחזירות. והם היו צוחקים עליהם, בני הדור הצעיר, קוראים להם "סבונים" ולועגים לטירוף שהיה אוחז בהם עקב הטראומות שעברו. אני מוצאת את המצב דומה מאוד ליחס הציונים ה"אשכנזים" כיום כלפי כל מי שזר להם או טיפה שונה, כמו רוסים, ערבים ואתיופים. בימינו, אירופאים הכי נחשביםף בעות שפעם היו מפונקים ומוזרים. איך שהגלגל מתהפך.

אני פשוט חייבת לעשות הרגל כזה לקרוא כל חודש אוקטובר את "לילה אחד באוקטובר הבודד", בדיוק לפי התאריכים של הימים התואמים את הפרקים בספר.. ובשאר הזמן להיגמל למקרוא אותו שוב ושוב, בסוף יימאס לי ממנו בטרם עת.

אני באה ממשפחת פרל, הם באו מישוב שבו היתה קהילה יהודית ענקית. האיזור נכבש שוב ושוב ועכשיו הוא חלק מאוקריינה, אני חושבת. דוד פרל, סבא רבה שלי היה ממשפחה אורטודוקסית. בגיל שלוש נהג ללכת לבדו שלושה קילומטרים לכל כיוון ל"חדר" בשלג, והשלג הגיע לו עד הברכיים. פעם תפסו אותו ילדים והורידו לו את המכנסיים וכשראו שהוא עבר ברית מילה צעקו לו: "ג'ד! ג'ד!" והוא נשאר בשלג, בוכה. הוא ברח ממשפחתו בגיל 15, והלתחיל ללמוד. הוא עלה ארצה בגיל מוקדם מאוד, והצליח לברוח מהשואה לפני שהחלה, והיה חלוץ. יכול להיות שגם הוא היה מהשומר הצעיר? אני צריכה לבדוק את זה. אולי הוא היה בכלל בבית"ר או בלח"י. הוא הפך להיות קצין במשטרה הבריטית, בין הקצינים היחידים היהודיים באותם ימים. הוא היה נחשב לאגדה, ופעם, כשהלך לקיבוץ יהודי לפגוש חברים מן העבר, יהודים שלא הכירו אותו חשבו שהוא מרגל נאצי. הוא, עם שיערו הבלונדיני, עיניו הכחולות וצבע עורו השזוף, לא נראה להם כיהודיף. כשדיברו איתו לא הבין עברית וניסה לדבר איתם ביידיש. לקחו אותו למשטרה הבריטית שהצדיעה לו וצחקה על היהודים שאסרו אותו. כמחווה הביאו לו סוס והוא רחב לו במשך כל היום, בין הרים ובין גבעות. בגיל צעיר הוא הקים משפחה עם אישה ששמה מינה. היא לא היתה יפת תואר כמוהו, אך היא היתה מצחיקה ועליזה והכי חשוב - היתה לה משפחה! משפחה שלא נספתה בשואה והוא, היחיד שנשאר בעולם הזה, איש ללא עבר, רצה להצתרף למשפחה גדולה. הם התחתנו אך הסתבר שלו שהיא אישה קשה, והם נבדלו מבני משפחתה וחיו בנפרד. נולדו להם שתי בנות, ורק את הצעירה ביותר, סבתא שלי, הוא אהב. הוא היה איש קשה, אהב לקלל הרבה, אך בכל זאת, הוא היה סבא רבה שלי והוא היה גיבור. כשהכרתי אותו, הוא כבר היה זקן ובקושי דיבר. הייתי מאכילה אותו בענבים, ענב ענב לפה, והוא היה מחייך אלי. מאז הוא מת, כשהייתי בת 5, ואישתו בודדה, רע לה עם הנוקשות אבל היא לא מצליחה להשתחרר ממנה. הלוואי והייתי מצליחה לסבול את השהות בקרבתה. אני רוצה משפחה, את הרגש החמים הזה שמתפשט בלב, אך אין לי אותו, וכל מה שנשאר לי הזה לחקור את העבר ולהבין מי היה דוד.

מזל שהצתרפתי לשומר הצעיר, לבד לא הייתי רוצה להכיר את משפחתי. עבודת השורשים שעשיתי בכיתה ז' השניאה עלי את המשפחה.

הגשר גבוה וצר. כשהייתי קטנה פחדתי לעבור והייתי מביטה מצד אחד של הגשר, רואה את כל הקרובים אלי חוצים אותו בבטחה. ניסיתי כמה פעמים לחצות אותו, הרגליים שלי רעדו. הרוח סתרה בפני, ניסתה להפיל אותי. הגשם הרטיב אותי ובגדיי הספוגים והכבדים האטו את הליכתי. מתוך כהות חושים ניסיתי לקחת עוד צעד וכמעט מעדתי. נבהלתי כל כך ונאחזתי במעקה בחוזקה, אך הוא חרק. אנשים היו חולפים על פניי, הם ידעו איזה צעד לקחת, איך ללכת על הגשר. כל פעם מחדש כשעליתי על הגשר לא הצלחתי לעבור את החצי. ויתרתי וחזרתי על עקבותיי.

מאז גדלתי, הסתכלתי על ההולכים על הגשר ולמדתי את צעדיהם. אני כבר לא רועדת ואני הולכת בבטחה, אבל נסיונות העבר השאירו בי חותם ואני מפחדת.

אז עכשיו, כשאני אמורה לחרוש על החומר שלי לבחינה למחר, במקום ליישם את חובתי אני מוצאת את עצמי שוב מול המחשב, כותבת ואוגרת פוסטים לא חשובים מספיק בשביל שאפרסם. מי יודע, אולי דווקא את הפוסט הזה אוהב מספיק ואעיז ללחוץ על 'שמור' ללא טיוטה.

היום בארוחת הצהריים ישבנו אמי, החבר שלה ואני מסביב לשולחן. היתה שיחה נינוחה ורגילה, שבה אמא שלי שיתפה אותנו בחוויות שלה מההתנדבות שלה במחלקה האנקולוגית, כשהנושא עלה. בן הזוג של אמי שאל אותי אם יצא לי או לחברות שלי בגילי להרגיש שסוף העולם הגיע בסך הכל משיברון לב. כמובן שהמסר של השאלה הוא שהוא מאוד מתנגד לקיצוניות ולנמהרות של בני שכבת גילי, ושמה שבאמת חשוב זה הבריאות הפיזית. על החשיבות של הבריאות הפיזית אין עוררין, אולם אני חושבת שיש לתת משקל יותר רציני גם למה שמתחולל ברבדים היותר פנימיים.

הרגשה גופנית טובה היא תנאי לחיים טובים. אפילו בייצרים הכי פשוטים שיש, כמו הצורך להשתין. ברגע שאתה מתאפק המון זמן, זה הופך לסבל נוראי, והסיפוק שלאחר יציאת הנוזלים עצום. כמובן שאם מדובר בסרטן החיים הופכים לסבל עלי אדמות. הכאב המוחשי, ההרגשה המאיימת ותיפולי הכימוטרפיה המייגעים (או דרכים אחרות להתמודד עם המחלה). שורה תחתונה, סרטן ושאר המחלות הפיזיות הם מצבים בריאותיים מאוד קשים ומאוד כואבים שגם משפיעים על הנפש, ואני לא מאחלת לאף אחד להגיע אליהם.

לעומת זאת, גם לבעיות נפשיות יש מקום חשוב בעיניי ואני בדיעה שאין להמעיט בערכן לעומת סרטן וכדומה. שיברון לב, שיכול לגרום לדיכאון ריאקטיבי זה אכן דבר קל ובר חלוף, שמשפיע על הנפש לזמן מוגבל בלבד, אך מה אם הוא יהיה רציני יותר ויהפך לפטולוגי? אדם בדיכאון הוא אדם זומבי, ללא חשק לצאת מהמיטה (ברוב המקרים), ללא תיאבון וללא רוח חיים. מה השוני הגדול בין המצב הזה לסרטן קטלני בגילוי מאוחר? בשניהם רובצת אותה פסימיות נוראית. נקודה נוספת ראויה לציון היא העובדה שבני נוער בגיל ההתבגרות נשלטים על ידי ההורמונים שלהם. הכל אמוציונלי, שמחה לא מוסברת רגע אחד ועצבות נוראית בשני. ההשערה שלי היא שכל נער שילך לפסיכיאטר יאובחן מיד כבעל הפרעה דו קוטבית, ואני מודה שגם אצלי זה קורה. יש ימים שמצב הרוח שלי יכול להשתנות בקיצוניות אף בחמש פעמים. נערים הם מאוד אמוציונלים, ושיברון לב יכול לגרום לקריסה בסדר גודל עצום בשביל נער מתבגר. בגילאים האלה קשה מאוד להכניס לפרופורציות את החוויות המסעירות.

אני לא יכולה לומר שדיכאון גרוע מסרטן או להפך, אך מה הטעם להכניס את שניהם למשוואה אחת?

אבא תמיד היה מסיע אותי חזרה הביתה לאחר שהיה לוקח אותי לבילויים. הוא היה נוהג אז במכונית הספורט שהיתה לו, סובארו אימפרזה STI משופרת וכחולה. אני זוכרת שתמיד הייתי מאוד מתגאה כשהיה אוסף אותי במכונית הזו, עם הרעש העצום שעשתה כשהיתה עוברת ברחוב. הייתי משוויצה שאני מבינה במכוניות ספורט, הייתי משווה בינה לבין WRX, בוחנת את צבע הגלגלים, מתפאלת מכל הכנפיים הקדמיות והאחוריות כשמכונית כזו היתה עוברת לידי. הייתי ילדה של אבא.

הייתי מצליחה להרשים אותו כפי שהרשים אותי. תמיד היה מלמד אותי במכוניות, באופניים ובכל נושא ששאלתי אותו, אפילו על סקס היה עונה לי תשובות כנות בכל עניין ששאלתי אותו, כגון "אבא, מה זה מין אוראלי?" התשובות היו זורמות מפיו באופן כה מדעי, מדוייק ויבש ואני ידעתי הכל. הפגנתי את הידע שהייתי צוברת בפניו והייתי בת למופת. הוא, מצידו, היה לוקח אותי פעם במהלך שבוע וכל שבת שניה להיות אצלו. היינו יוצאים לטיולים עם אורי, החבר הטוב ביותר שהיה לו. הייתי רבה עם אורי על מקום הישיבה על יד אבא שלי. היינו מנהלים ריבים והוא אף פעם לא וויתר לי. הייתי בוכה שעות. הוא מת מסרטן הריאות לפני שנים ואני עדיין לא מצטערת על כך, רק ממורמרת שמאז אבא קורא לי על שמו.

כשאבא היה מחזיר אותי בערבים לבית אמי, היא תמיד היה עוצר כך שאוכל לצאת בנוחות הרבה ביותר מהדלת האחורית ישר אל השער ולסגור אותו אחריי. אז הוא היה נוסע ברוורס חצי מטר ומוודא שאני נכנסת לבית. הייתי מנופפת לו לשלום כדי להראות לו שאני מסודרת, שנכנסתי והוא היה שם גז וטס משם.

תמיד היתה לי הרגשה חמימה בלב כשהיה מחכה שאכנס לבית, או לפחות שאפתח את הדלת. הוא נסך בי הרגשה של מישהי חשובה, ששאיכפת לו ממני מספיק כדי שלא יתן לי להעלם משדה הראיה שלו.

אז הוא התחתן, ולפעמים היו פעמים שאשתו היתה מסיעה אותי הביתה. היא אף פעם לא היתה מחכה שאכנס אלא נוסעת ישר, בשנייה שהורידה אותי. הקרירות שהרגשתי אז היתה איומה. הבנתי שלא איכפת לה ממני. בהמשך נהייתי ערה למצבים רבים אחרים בהם לא היתה איכפתית כלל כלפי, למשל הדרך המזלזלת שהיתה מתייחסת לכל מה שאמרתי, לעומת שאר הילדים בגילי שהכירה. באותה תקופה אבא עדיין היה נשאר כמה שניות לראות שאני נכנסת הביתה כשהיה מסיע אותי חזרה. חשבתי בליבי שאולי אבא שלי עדיין אוהב אותי.

השנים חלפו ועכשיו אבא שלי כבר לא משתהה על יד שער ביתי. הוא מביא אותי הביתה כמתוך חובה. כשכף רגלי היתה נוחתת על המדרכה הוא כבר היה איננו עוד, והפנמתי שיש לו חיים נפרדים משלי, או לפחות שנגמרו לו הכוחות להוכיח לי שהוא עדיין דואג לי כמו פעם, למרות שמעולם לא דאג כלל.

היום עשיתי בייביסיטר לבני הדודים שלי ובעלה של הדודה שלי הסיע אותי הביתה. היתה נסיעה נעימה מאוד, דיברנו הרבה ושמענו מוזיקה. בסוף הנסיעה הראתי לו איפה לעצור אך הוא המשיך להתקדם טיפה קדימה, בטעות. נכנסתי בשער וראיתי את המכונית ברוורס עד שהייתי בתווח הראיה שלו. הוא נשאר שם זמן מה וברגע שפתחתי את הדלת נופפתי לו לשלום והוא נסע. זו היתה תזכורת נעימה לפעם, הקבלה לאבא שקיוויתי שיחזור

כלפיי אני כבולה חבלים ושלשלאות חוב,

וחוששתני שלא הוקרצתי מהסוג הטוב.

טוב לב ונחמדות מרתיחים אותי,

ורוב הזמן בלתי נסבלת אני לעצמי.

מתהלכת בעולם לבדי וללא מטרה.

בשביל האנסים כנראה נוצרתי עקרה.

מונחיי המזעזעים הוולדם בחינוך אמי,

הרי חלב של עצב הושקתי ביונקי.

צלקות רבות כשתי וערב על ידה,

סורטטו ונחקקו בבשרה בסכין חדה.

מזוכיזם נולד בקוקטלים הפסיכיאטרים,

ואת הכל חוויתי כאימי, גופינו מאוחדים.

על האונס שקראתי בכיתי בלילות,

נבעלתי כמוהה, נפשי קוננה רבות.

את העצב ינקתי משדיה עוד לפני שנים,

ועכשיו את חייה אני נושמת בייסורים.

כשהייתי קטנה הייתי מאושרת,

חייתי על שקרים והייתי לאחרת.

הרי השריטות שעל ידה נוצרו בענפים,

ועל הסקס הראשון אף פעם לא מדברים.

כשגדלים החשדות מתחילים לחלחל,

מערערים את בטחוננו ביצור החופף לאל.

הסקרנות הרגה את החתול כבר מזמן,

ואת כאבה אני חווה בזה הרגע, כאן.

-תחילת מערכה ראשונה-

ילדה בת 13 רוצה קשר עם אבא שלה, עורך הדין. היא רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה שם בשבילה כמו שהוא תמיד אומר. "ילדה של אבא", הוא קורא לה, "אני הגב שלך". הילדה רואה שכשהיא בצרה הוא אף פעם לא עוזר, אבל מתכחשת למציאות הפחות ורודה ומנסה בכל כוחה להתעלם מההווה ולהיטשטש מחלומות בהקיץ החופפים לדברי הסרק של עורך הדין. הילדה תמיד רוצה להיות בקרבת האב אך אף פעם לא מעיזה ללכת ביוזמתה. לעורך הדין יש כריזמה ויכולת אל טבעית למשוך אליו אנשים והילדה עדיין לא מנוסה בחיים ואינה יודעת שהוא שולט בה.

ערב אחד הילדה מקבלת טלפון מאביה שמורה לה לבוא אליו למחרת מייד לאחר בית הספר, בכוחותיה, במקום שתחזור לביתה ולבית אמא ושהוא יקח אותה כמו תמיד, בערב המאוחר. כשהיא מגיעה אליו מאוחר הם אף פעם לא מבלים. הוא לא לוקח אותה לבתי קפה ומסעדות כמו תמיד, אלא ישר להתקלח ולישון. בבוקר הוא תמיד לוקח את הילדה לבית הספר והילדה תמיד מקווה כל פעם מחדש שרבע שעת הנסיעה תוכל לספק שיחה, קצת זמן איכות. כמו תמיד היא מתאכזבת כשהוא פותח את הרדיו ושם את חדשות הבוקר. בשל חוסר האיכפתיות של עורך הדין, הילדה לומדת לדבר בשפת ה"כדרך אגב". בשפה זו כל משפט צריך להתקשר בדרך זו או אחרת למשהו שקורה או למשפט הקודם, וכל המשפטים מתחילים באותה מילה: "ואבא".

לפיכך הילדה מאושרת כשמקבלת את שיחת הטלפון מעורך הדין וממהרת לארגן מערכת לימודים למחרת וליום שאחריו, בנוסף לערמת בגדים להחלפה וכלי רחצה. בעליזות הילדה מודיעה לאמה שתלך למחרת לאביה מוקדם יותר ולכן לא יתראו. האם מחייכת ושמחה שסוף סוף עורך הדין מראה רצון לבלות עם ביתו שלו, לשם שינוי.

למחרת הילדה בדרך חזור מבית הספר הביתה, והפעם לביתו של עורך הדין. היא חושבת על החברה שלו, וקיוותה שלא תהיה ותפריע לזמן היחיד שיש לה לבלות עם אביה. היא כבר מתכוננת לרדת תכנה לפני התחנה הרגילה ומתכננת את הנסיעה באוטובוס הנוסף כשעורך הדין מתקשר לפתע ומודיע לה ללכת לביתה ושהוא יאסוף אותה כמו תמיד, בשעה מאוחרת. התירוץ לא היה שונה מהתירוץ הרגיל: "נתקעתי בעבודה ואני בעומס מטורף." ככה זה כשיש אבא עורך דין, חשבה הילדה שכבר לא היתה כל כך מאושרת.

בינה לבין עצמה הילדה ידעה שדבר כזה יקרה אך התכחשה לרציונליות. הילדה היתה תמיד מפנימה את כל הדברים הקשים שעברה ובכך לא יכלה להתמודד עם המקרים כראוי ולא הכינה עצמה למצב שכזה. אם היתה מנמיכה ציפיות אולי לא היתה נכנסת לאומללות כה חריפה, אך הילדה היתה תמימה לא היתה מספיק מנוסה והאמינה שעורך הדין באמת ובתמים רצה לבלות איתה.

בניסיון להעסיק את עצמה כדי שלא תתמסר לבכי העולה בגרונה, הילדה התקשרה לאמא שלה ויידעה אותה בשינוי התכניות. הטון היה מדוכא והאם רצתה לפצות את הילדה. היא אמרה: "אני עכשיו בבית קפה עם חברה, רוצה להצתרף?" הילדה היתה שוב שמחה, או לפחות יותר מעודדת מהתפתחות העניינים. בילוי בבתי קפה לא היה נפוץ בשגרת היומיום שלה והיא ואמה לא יכלו להרשות לעצמן מותרות כאלו במסגרת הכסף המועט שהיה לרשות האם. העובדה שבית קפה הוא דבר חריג ונדיר העצים את החוויה ואת ההנאה הכרוכה בה. לעומת זאת אביה תמיד היה מבלה בבתי קפה. כך הוא הכיר את החברה שלו ושם הוא תמיד היה עם חבריו בערבים. את הילדה לקח לעיטים כל כך רחוקות שלא זכרה כלל את הפעם האחרונה שלקח אותה למקום כיפי, למרות שהוא היה יכול להרשות זאת לעצמו.

הילדה כמעט חלפה את התחנה של הבית שלה ועמדה לרדת בתחנה הבאה, של בית הקפה, אך אז אמה התקשרה והודיעה לה שהיא החליטה שהיא חוזרת הביתה. היא אמרה לביתה שתרד בתחנה של הבית ושהיא עוד כמה דקות תגיע גם. הילדה נכנסה למרה שחורה ואמרה: "לא רק שאבא מאכזב אותי, את חייבת להרוס לי את היום הזה עוד יותר?!" היא ירדה מהאוטובוס והלכה לביתה.

-סוף מערכה ראשונה-

-תחילת מערכה שניה-

הפסיכולוגית תמיד אהבה את ביתה, והיה לה קשה מאוד לאחר הגירושים מעורך הדין. הוא עימלל את חייה והבטיח להרוס אותה משום שהפסיקה לאהוב אותו ושהיא זו שיזמה את הגירושים. לעורך הדין היה אגו פגוע והיא ידעה שהוא רוצה לפגוע בו כדי לכפר על הנזק הרגשי שגרמה לו. עורך הדין היה לוקח את הילדה פעם בשבוע לישון אצלו לזמן מועט מאוד. הוא לא הקדיש לילדה מספיק זמן לפי דעתה והפסיכולוגית חשבה שקשר טוב עם עורך הדין יהיה טוב לחיי הבת, למרות החשש התמידי שהיה לה משטיפות המוח שעורך הדין עשה לילדה. היו יותר מידיי פעמים שעורך הדין הסיט את הילדה נגדה והיא היתה עובדת עיצות. קשר עם האב יהיה בריא לילדה, המשיכה הפסיכולוגית לשכנע את עצמה.

כאשר ערב אחד הילדה הודיעה לפסיכולוגית שעורך הדין רוצה שהילדה תבוא אליו מייד לאחר בית הספר, הפסיכולוגית שמחה שהאב סוף סוף מעוניין ביותר זמן במחיצת ביתם שהזניח. הפסיכולוגית תמיד היתה מאוד אחראית והיא עזרה לילדה להכין את התיק למחרת, והסבירה לה איך להחליף אוטובוס.

בצהרי היום שלמחרת לפסיכולוגית היה זמן פנוי, הרי הילדה לא היתה אמורה לחזור הביתה באותו יום ולכן הפסיכולוגית יצאה לבלות עם חברה שלה בבית הקפה הקרוב לביתה. כמו תמיד היא הזמינה הפוך בינוני חזק מאוד וחם ללא קצף והוסיפה שקית וחצי של סוכר חום. היא התרווחה בכיסאה וניהלה שיחה עם חברתה.

כשביתה התקשרה והודיעה לה בקול עצור שעורך הדין מתעקב בעבודה ולכן יקח אותה מאוחר כמו תמיד, הפסיכולוגית היתה מאוד עצובה על הילדה והחליטה להזמין אותה גם לבית הקפה. היא תיארה שהבילוי ישפר את הרגשתה ויעודד את רוחה.

כמה דקות עברו והילדה עדיין לא באה, ופתאום הפסיכולוגית ראתה את בעלה לשעבר, עורך הדין בליווי כמה מחבריו, נכנסים לבית הקפה. עורך הדין בירך אותה לשלום אך הפסיכולוגית היתה בהלם. הרי כמה דקות לפני כן ביתה רק אמרה לה שהוא בעבודה עד מאוחר! שניות בודדות הספיקו לפסיכולוגית לנתח את המצב ולהבין שהיא חייבת לפעול ולכן התקשרה באותן מיידי לילדה ואמרה לה שהיא חוזרת הביתה. היה לה קשה מאוד לשמוע את הילדה שליבה נפצע שנית באותו היום אך לא היתה לה ברירה אחרת, היא ידעה שאם תאמר את האמת היום יהפך להיות סיוט לילדה ויחסה עם אביה יפגמו עוד יותר.

היא שילמה במהרה על הקפה ונתשה את חברתה לטובת ביתה. היא רצה עד הבית ושם מצאה את הילדה, זועפת. המסך יורד.

-סוף-

כינויים רבים העניק לי

אבא.

תולעת, אנטיוכוס,

ושמנדוזה.

את טון דיבורו השריש בי

אבא

את הקור ואת חוסר יכולתי

לסליחה

חינוך מעולה נתן לי

אבא

הסביר איך לגלגל לו

חשיש

כשיזקן, אבטיח לו,

לאבא,

אשכח מחסר העונים,

מהישיש.

דבר אחד בחיים לא אבין על

אבא

וזו השאלה מדוע קרא לי על שם

איש מת.

אני מתנצלת על עוגמת הנפש שגרמתי לך.

מעכשיו הבלוג משתנה.

"יהיו לך המון עונשים אם לא תתנצלי בפני."

שתיקה.

"אני לא מרשה לך יותר שיעורי גיטרה וחברות שלך לא יבואו לפה עד שתלמדי להתנצל."

שתיקה.

"ואם את לא מבינה על מה אני מדברת, זה על שקראת לי מניאקית."

אני לא מתנצלת על האמת, אמא, ואני אשתוק.

רגע אחד הכל שמח, אני מצליחה להרגיש שטוב לי בעולם ואני מוצאת את מקומי, ורגע אחר הכל קורס. אני יכולה ימים להיות במיטה בלי לעשות עם החיים שלי שום דבר ובלי להרגיש בודדה. רק להיות לבד. מצד שני אני נשברת מבפנים. לא מחוסר החברה, ממשהו יותר עמוק. אני כאילו צריכה למצוא תירוצים למה שקורה לי, גם אם אין סיבה אמיתית. נמאס לי מהכל, מהכיתה ושלל צבועיה, מהמשפחה הוואנה בי דואגת שלי ומהחברים האינטרסנטים או מרחמים על עצמם. נמאס לי לדאוג לכל העולם, אני צריכה קצת שקט לעצמי, לראות מה קורה גם איתי.

אמא שלי תמיד חושבת שאנחנו יכולות להיות כאלה חברות טובות, שמספרות הכל אחת לשניה. אז זהו, אמא, שאף פעם לא היינו חברות ובחיים לא נהיה. אני שונאת את האופי שלך, ההצתדקויות שלך ואיך שאת תמיד יודעת הכל. את רוצה להבין מה עובר עלי אבל את לא נותנת לי אפשרות לומר, לא שהייתי עושה זאת בכל מקרה. ויש את אבי, שאיתו היחסים בכלל דוחים. הוא כל כך הסידרה הבורגנית הנוראית "מה יגידו השכנים". התדמית היא היוקרה בעיניו, ואם בדרך הוא יצתרך לדרוך על אחרים, מה טוב. בכל מצב הוא ידע להפוך את המטבע לכיוונו במילים חריפות ונימוקים משפטיים. כזה פולני מסריח, בכל הזדמנות שתהיה לו הוא יעשה מניפולציות ורגשות אשם. אישתו עוד יותר גרועה, סותמת לי את הפה במשפטים מפגרים עד שכל השהות שלי שם אני רק שותקת. לפחות אני מקבלת כסף על העינוי. שיקראו לי נצלנית, כבר לא איכפת לי. אני צריכה את הכסף הזה.

הכיתה המגעילה שלי, כולם עלק חברים של כולם. ויצו משפחה אחת גדולה? בטח. כולם שפוטים של הגמד, חיוכים וצחוקים נדושים וצביעות מתמדת. כיתה לתפארת. חביבי המורים, חנונים אחד אחד ותוקעים סכינים בגב של כל מי שמסתובב. האווירה ה"שמחה" הזאת מדכאת אותי כמו ששום דבר לא יכול, ולאן כל התמונות שבעולם הולכות אצלם? לפייסבוק. התוכנה ששינתה את העולם. כל כך בא לי מתישהו לנער אותם אחד אחד, הם מכורים לזה באופן מגעיל.

כמובן שיש את חברותי הטובות שכל מה שהן רוצות ממני זה או שיחת נפש שכל כך אין לי ___ לזה, או לרחם על עצמן על כאבים בכל מקום או סתם שיחות על אוכל, מי קונה למי בקפיטריה. פרות. אן יותר כיף וסתם פגישות להנאה. כולן חורשות בלימודים כל החיים ואני היחידה שנשארת לבד בקטע הזה, כי אף פעם אני לא מצליחה להושיב את עצמי ללמוד כמו שצריך. לא שיש לי מוטיבציה ללימודים. העיקר תחילת השנה אמרתי עד כמה שאני אהיה מסודרת ומאורגנת. מתאים לי.

כמובן שיש את שאר החברים שאמורים להיות לי, אלה שנטשו אותי לאחר שקרים של אחת מהם. ממתי סיכסוך בין חברות משפיע על כל כך הרבה אנשים מסביב שלא קשורים בכלל? כולם נגררים וחסרי עמוד שידרה. כל זה קרה לפני כמה חודשים ומאז הם מנסים להחזיר את הקשר, אבל לא באמת, רק כמו לצאת מידי חובה שזה הכי שפל.

אני צריכה אנשים שקשה להם כדי להתחבר אליהם. לא מתיפיפים ולא חמודים ולא מקסימים. רק אמיתיים. שיקללו אותי כשבא להם, שיהיו גסי רוח, שקרנים ונוכלים. העיקר שיהיו הם עצמם בלי מסיכות. כל כך ברור שאני בחיים לא אמצא אנשים כאלה ובסוף אחזור להיות לבד כמו תמיד וכמו שכנראה נועדתי לכך. לא שאיכפת לי כבר, רק שהעולם יעזוב אותי במנוחה.

אני כל כך לא דכאונית, רק מאז שהגעתי לויצו הם הוציאו ממני את זה. עצוב.

מחר אני לא הולכת לבית ספר, למרות שהחסרתי יומיים נוספים ללא סיבה מוצדקת. אין לי כח ועצבים. ועכשיו אני גם חייבת למצוא תירוץ מספיק טוב לאמא שלי, היא מתחילה "לדאוג".

כל כך עצוב שאני עושה הכל כדי לא ללכת לאבא שלי. מתישהו בעתיד אני יודעת שאהיה חייבת להתמודד איתו ולומר לו כל מה שאני חושבת, אבל בינתיים אני מעדיפה לחיות על תירוצים..

לא מזמן התקשרתי אליו והזמנתי אותו ליקב, והוא ברוב טובו אמר לי "אתייעץ עם אישתי ואודיע לך." טוב שלא אמר בסוף גם כבוד השופט. רק עכשיו נפל לי האסימון איזה אבא קר יש לי. וואנה בי כל כך אב טוב, מתפאר בי בכל מיני מקומות אבל בפועל? היה זורק אותי לכלבים אם היו כאלה.. מה הטעם שהוא אומר תמיד בפלאפון שלו שהוא בזמן איכות איתי, אם אחר כך הוא לא שם עלי ___? פעם הוא לקח אותי למסעדות, לחו"ל וכל מיני.. היום כלום. כל הזמן תקוע בבית עם אשתו האגואיסטית והתוקפנית. לפחות דבד אחד טוב יצא מזה, אמילי. אבל בסופו של דבר היא הכי מסכנה, היא מקבלת חינוך גרוע. מה זה צריך להיות תינוקת שמרגילים אותה להרדם לבד ולא באים אליה כשהיא צורחת מבהלה?! הם אסרו עלי לנחם אותה ולהיות איתה! "חלק מהחינוך", עלק. לילדה הזאת יהיו בעיות נפשיות חמורות גאדמט.

כשאדבר איתו, אספר לו את דעתי בנוגע לחינוך של אמילי, על כך שאני שעלבת כשהוא צוחק על חשבוני, על הטלפונים הלא נגמרים שלו ו"זמן האיכות" שהוא משקיע בי, היחס העויין שאני מקבלת מידי אישתו, העובדה שרמת החיים שלי פחותה בהרבה משלו, דבר שאני מחשיבה לחטא מדרגה ראשונה, אדבר איתו על צורת הדיבור הקרה שלו אלי, שיפסיק לשפוט אותי ולחקור אותי כאילו אני בבית משפט, שיתן לי אפשרות להתגונן אחרי כל הטחה שלו בי והכי חשוב, שיהיה שם בדמות אב בשבילי, שיהיה לו איכפת ממני. שאהיה במקום טיפה יותר טוב בסדר העדיפויות שלו, שהוא יאהב אותי מתוך רצון ולא מתוך חובה. אני צריכה לחכות עם השיחה הזאת עד שאחכים יותר והביטחון העצמי שלי יעלה.

למה אני תמיד חייבת לחזור לנוסח של הפוסט הזה?

שבועות שהיא חופרת "אני חושבת שאקח מזוודה קטנה הפעם", זו הפכה להיות בדיחת החודש שלי ושל אמא שלי.

"נחשי מה סבתא אמרה?"

"שבסוף היא לוקחת מזוודה קטנה?"

"לא, היא החליטה לקחת מזוודה גדולה".

הו, האימה.

לפחות היא הביאה שתי חולצות יפות מהחור שבו היא חייה, בשר מיובש ואייריש קרים.

את המרחב שלי לא אצליח לקבל בחזרה בשבוע שהיא תהיה כאן (וכבר הספקתי לחוות כמה חיבוקים דוחים), לפחות אצליח לדלות ממנה קצת קניות, בדיוק הניצול האולטימטיבי של המצב.

רגע, למה עכשיו היא גם נכנסה אלי לחדר, ראתה שאני על המחשב, צפתה בי ויצאה כשהתחשק לה? חזרתי להיות החיה בגן חיות שהיא בוהה בי מבעד לסורגים, רק שלא תיכנס לי למקלחת.

Stop touching me! 

שיחה מהדקות האחרונות:

"תודה על הספרים שקנית לי ליום הולדת"

"אבל לא קניתי שום ספרים"

"בכל זאת תודה, בפתק היה כתוב שזה גם מאמא, גם מעמוס וגם ממך"

"העונג כולו שלי, סבתא".

כאן כבר התייאשתי.

כדאי לי כבר לחתוך ורידים או שאחכה שהיא תקנה לי את המכונת תפירה? 

נ.ב

אתמול ניזכרתי עם חברות שלי שחברה אחרת היתה חותכת את עצמה (אירונייה), מעניין שזה נעלם מהזיכרון שלי באופן חד כל כך.

פשוט אמא להתגאות בה. מדברת על אינטגריטי ועמידה בזמנים כל חייה וכשהכל עובר מהתיאוריה למציאות, אי אפשר לבטוח במילה שלה.

אגאיסטיות. אם לה היתה סיבה להגיע, כבר היינו בדרך חזרה. דברים שקשורים אלי? למה לה לטרוח בכלל?

חודשים שהיא חופרת לי על ליסוע לנהריה, וכשסוף סוף אני מסכימה, היא חייבת לשכוח מהתנאי היחיד שלי, לחזור עד שש וחצי. לא מספיק שאני מרגישה שם לא רצויה, היא רוצה להרוס לי הכל, רק שלה יהיה רווח מזה. יופי לה, היא בילתה איתי במקום האהוב עליה, בזמן שיכולתי בעצמי להיות עם חברים וטיפה להנות. בנוסף להכל, אני גם לא יכולה לדבר איתה על זה, איך אפשר לדבר אם מי שחושב שהוא תמיד צודק? אני צריכה ללבן איתה את הדברים, אבל היא אף פעם לא באמת מקשיבה. לפחות אני יודעת לספוג טוב.

לפחות הסוף של הסופ"ש היה נחמד, היה בבית ספר יום פתוח וכולם התנדבו להכיר לטטניקים הקטנים את הבית ספר, להסביר על המערכת ועוד. זה נתן לי פלאשבק רציני למה שהיה בדיוק שנה לפני, כשאני הייתי הטטניקית הקטנה והפחדנית שהקשיבה קשב רב לזיבולי השכל של מירית, רכזת המגמה. אני מתה עליה, ובכל זאת היא חופרת על השטויות. משעשע לראות את זה עכשיו מזוית שונה. ראיתי כמה אנשים מוכרים שהיו איתי בבתי ספר לפני ויצו, עזרתי לכמה והכי חשוב - ראיתי את רוקסן! אחרי איזו שנה שאנחנו מתכתבות  היא הגיעה לחיפה. אני ואיידי התערבנו על עשרה שקלים את מי היא תחבק קודם, כי איתו היא נפגשה כמה פעמים לפני ואיתי עוד לא. מן הסתם היא חיבקה אותי ראשונה, אבל בעניין העשרה שקלים אני לא אתעקש. רוקסן היא כמעט כמו שדימיינתי, היא מדהימה, אינטיליגנטית ויפיפיה. אולי טיפה סדיסטית (השפתיים שלי לא התאוששו מהדרך המוזרה שצבטה אותן בזמן שאמרה שיש לי שפתיים ממש נפוחות ויפות, אבל אני חושבת שאשרוד), אבל היא ממש מקסימה!

כל כך הרבה זמן שלא כתבתי באופן ישיר את מה שעובר עלי בלי מטאפורות והיגדים להסתתר מאחוריהם. קל לברוח למקומות המתוסבכים, ללכת הפוך על הפוך. לעמוד אל מול הפשטות והאמת זו הסגולה האמיתית. אני מופתעת מעצמי. ובאמת, אם פחות אנשים היו קוראים בבלוג שלי בלי שאדע אם קוראים כל פוסט או לא, (אני יודעת על לפחות שניים), הייתי יכולה להיות הרבה יותר פתוחה בכתיבה שלי. ראבק, זה בלוג. בלוגים נועדו לפריקה, לא לעוד סודות.

אני יכולה להבטיח דבר אחד,

תמיד אוהב את אחותי, תמיד אדאג לה ותמיד אהיה לצידה. לא משנה הגיל, היא תמיד תוכל לבוא אלי.

אם זה יהיה תלוי בי, יהיו לנו יחסים מעולים, כמו שיש לטובים שבאחים.

תמיד אגן עליה מפני העלבות או כל דבר שיפגע בה, הרי בשבילי היא הכל.