New Perspective

עדיין רוצה להיזכר.

יוסף, אבא אוהב אותך

תמיד, יותר מכולם.

יוסף, אבא אוהב אותך

הכי, מכל נהריה.

אתה לא מבין

כמה הוצאתי עליך

למרות היותך ערס לא קטן.

אתה לא מבין

איך שזה מכעיס את אביך

איך שכואב לי הלב.

אבא, גם אני אוהב אותך

אופס.. לא תאמין מה קרה לי!

לא ראתי ת'עמוד

אוי.. לא התכוונתי.

אבא, אבא! באמת שלא עשיתי את זה בכוונה!

אני יודע שהשקעת במכונית ובחריטה.. אבל באמת שלא ראיתי את העמוד!

אבא! אתה לא מקשיב לי! אני לא יכול לדבר ככה! אוףף...

יוסף, אבא אוהב אותך

לכן אקח בחזרה

את המכונית שנתתי לך

בגלל שאני עדיין אוהב אותך.

זהר ממני, אבא!

כי אני כן רוצה לזכור אותה.

אני אוהב אותך, מותק,

יותר מפירות ים.

אני אוהב אותך, בייבי,

את לגמרי מחשמלת אותי.

כשאני הולך ברחוב

ורואה אותך ממרחקים

ליבי מרגיש

שנקלעתי למלכודת דובים.

(הוו!)

אני אוהב אותך כל כך

שאני יכול לפשוט את עורך

ולתלות אותו על הקיר

ובכל פעם שאראה אותו אחשוב עלייך.

אגנוב לך את פח האשפה

ואשים אותו אצלי בסלון

ובכל פעם שאזרוק לתוכו זבל אדע

כי ממלא אני אותו באהבה.

אתפור את שפתיי

כדי שתראי שאני מקשיב ולא מדבר

אני ארצח את כל קרובייך

שתהיי רק שלי

אקלע אותך במרתף

ובכל פעם שתהיי צמאה

אבוא ואחתוך את ורידיי

ובכך ארפא אותך מהצמא!

ככה אני אוהב אותך.

אני קוראת את "הארי פוטר".

זו כבר הפעם השביעית.

הגעתי לחמישי.

אני בורחת.

נאטמת, מפחדת להתמודד.

המחוזות הפנטסטיים קוראים לי.

בולעים אותי.

מבריחים אותי.

הסרתי שיערות.

אין יד שתלטף אותי.

כבר לא.

היד מלטפת גוף אחר.

בוגר יותר.

בשל יותר.

בגיל שלו.

אני זערורית, הניסיון.

אני נמלטת לסדרות.

דקסטר, אריקה.

יש להם רומנים, אהבות.

גם אני רוצה.

אבל קיבלתי את החריג.

ומאז אחרת לקחה אותו.

ואני לבד.

בעולמו של הארי פוטר.

When I look in the mirror
I can't see a thing
Besides the loneliest thing
I ever seen

I see a creature
Surrounded by misery
It looks at me sadly
Says hallo

And I feel re
Because the creature that looks at me
Isn't myself
It's just a
Reflection

למה אני תמיד מגוללת בראש סיפורים?

הכל ציפיות, ואני חייבת להנמיך אותן.

אכזבה כל פעם מחדש, בלי לקיחת לקחים.

החלומות לא מתממשים. השאיפות, אינן.

ועכשיו נוצר מצב חדש, מצב של אטימות.

אני לא מצפה לכלום , לא מייחלת לשינוי.

אין יותר תשוקה, ההעזה בחרה למות,

וכעט נותרתי כגולם, ללא מחשבות ועינויי.

אני יותר לא מנסה, אין לי כח להשתנות.

שהם יתאמצו, למרות שזה נועד להיכשל.

הכל אותו הדבר, בסך הכל עונות חולפות,

אך אני כואבת, הלב יותר מידיי בשל.

כלפיי אני כבולה חבלים ושלשלאות חוב,

וחוששתני שלא הוקרצתי מהסוג הטוב.

טוב לב ונחמדות מרתיחים אותי,

ורוב הזמן בלתי נסבלת אני לעצמי.

מתהלכת בעולם לבדי וללא מטרה.

בשביל האנסים כנראה נוצרתי עקרה.

מונחיי המזעזעים הוולדם בחינוך אמי,

הרי חלב של עצב הושקתי ביונקי.

צלקות רבות כשתי וערב על ידה,

סורטטו ונחקקו בבשרה בסכין חדה.

מזוכיזם נולד בקוקטלים הפסיכיאטרים,

ואת הכל חוויתי כאימי, גופינו מאוחדים.

על האונס שקראתי בכיתי בלילות,

נבעלתי כמוהה, נפשי קוננה רבות.

את העצב ינקתי משדיה עוד לפני שנים,

ועכשיו את חייה אני נושמת בייסורים.

כשהייתי קטנה הייתי מאושרת,

חייתי על שקרים והייתי לאחרת.

הרי השריטות שעל ידה נוצרו בענפים,

ועל הסקס הראשון אף פעם לא מדברים.

כשגדלים החשדות מתחילים לחלחל,

מערערים את בטחוננו ביצור החופף לאל.

הסקרנות הרגה את החתול כבר מזמן,

ואת כאבה אני חווה בזה הרגע, כאן.

בלונים ססגוניים,

אל השמיים עולים,

מקשטים בצבעם.

מאוויר מתדלדלים,

אל העיר נוחתים,

שווים לעולם.

לאחר שהיו חופשיים,

קלילים ומאושרים,

חוזרים מהזיות.

עכשיו מחפשים,

זכרונות ושרידים,

של חלומות.

בסוד, לבלון הקטן,

התמים והרענן,

יגלו חכמתם.

בין הסדקים החיים זולגים

נוזלים, מחלחלים ומעכלים

הים מדמם.

חור נפער מתוך הסדקים

כצעקתם של האבודים

העולם שומם.

מבט מורם בתקווה

מבין הסדקים אין תשובה

דומם.

אחרי המון לבטים החלטתי לפרסם את השיר.

הוא אישי כל כך, אבל עבר המון זמן מאז.

מה שהיה היה ועכשיו זה בסך הכל שיר.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

כאילו קרא רצונו.

הוא היה מאושר

ואני שמחתי בשבילו.

ביום הביניים היה מבול

למדתי איפוק ולבלום עצמי.

הוא עזב אותי לצמיתות

גם אם מעולם לא היה שלי.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

הוא פרט על גיטרתו.

עקבתי אחר תנועותיו,

והוא חייך לכבודי ממקומו.

ביום הביניים היה מבול

ולקחתי את חיוכו לעצמי.

עכשיו, אני כבר יודעת

שהחיוך לא נועד לי.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

בלילה בחיפזון הוא ברח.

בהלכו המבול נפסק

ובשבילי יום הביניים עבר.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הכל נגמר

נכתב ביום הביניים, ה-12.12.

התלבטתי רבות אם בכלל לפרסם את השיר, משום שהוא יוריד את "רמת הבלוג", אך אז חשבתי לעצמי, אני כותבת את הבלוג הזה בשביל עצמי, לזכור דברים ולתעד לא בשביל אף אחד אחר. אז לא איכפת לי מה אנשים חושבים, אני שלמה עם ההחלטה.

יש לי ממותה בסלון

הגיעה הלילה בקרון.

מוצצת אצבע בטירוף

ודילדו תקוע לה בעכוז.

יש לי ממותה בסלון

ניסיתי לדחוף אותה לארון.

כי גם לכיור היא לא נכנסה

רק בקושי למכונת כביסה.

יש לי ממותה בסלון

שכבר כואב לה הישבנון.

אין דוחה מלאכול חרוב

זה בית עם חרוז עלוב.

ניסו להניע אותי בלחיצה,

לתומי חשבתי שזו רק עיצה,

וכשמההזיות נוערתי ליקיצה,

הבנתי מהי החברות בחיים.

כשמקומות המפלט נמחקו,

עיניהם השקריות ברקו,

אותה מחלה בה הם לקו,

גרמה לי להבין מהי החברות בחיים.

כשניסו לגונן ולהצדיק מעשים,

האמון נפסק והתחלתי להפנים,

שכל מה שבני אדם עושים,

נוגד מבחינתם את חשיבות החברות בחיים.

חיוכה קורן

בעיניה האושר עורב,

תמימות טהורה

מופצת למקום בו מבטה נח.

תלתלים

כמסגרת לפניה מקפצים,

הם מרמזים

על אופיה ההפכפך.

את עולמה היא צבעה

בגוונים של כחול.

את הרוע מחקה

בכמויות ושכבות של צבע סגול.

*השיר נכתב על פי המנגינה של "במרחק נגיעה מכאן"

רק שתדעי עד כמה שאני מעריכה אותך.

הנוזל המדמם החליק בגרוני

פיעם בעורקיי וחימם את חזי.

התמכרתי לטעם המשכר החריף

של האדום שאת המכאוב הדחיק.

נכנס יין יצא סוד, הרוב טוען

למרות שבמקרי רק מנטרל כאב.

כשסערה התחוללה ברובדים הפנימיים

שתיתי עד לשיכרון חושים.

הכל מטאפורה, לחטטן המצוי.

אפלה,                                                                                                          ובמרחק מה,

הכל חשוך.                                                                                           עין בודדה וקטנה מביטה.

                                                                                             <           מסתתרת מהגוף הכואב,         >

גוף לא מוגדר נע בדממה,                                                                      בתוכה יודעת שהוא היא,

בחלל חסר דבר,                                                                                           וקצת דומעת.

אין אף פרופורציה אפשרית,      

הכל שרוי באי סדר טוטאלי.   

הגוף מסתחרר,

שואב לתוכו את ריקנות,

מסתחרר ומתערבל,

נאטם בשכבות של כלום,

בתוכו  נושבת רוח,

הוא מתעצם מהחוסר.

סרטי סטן מבהיקים ושחורים,

מופיעים משום מקום,

נוגעים לא נוגעים בגוף,

מלטפים אותו ברוך,

מעניקים לו רוגע וריפיון.

ולפתע,

מתהדקים,

חונקים,

קושרים.

לא מאבדים בגוף,

אף לא לרגע.

גוף חסר עונים בחלל שומם.

עזוב ומיותר.

מושפל.

דקה לחצות.