New Perspective

אתמול אחד העובדים במשרד הקפיץ אותי לבית.

הוא בחור מוזר ואפשר אף לומר שנהפך לשעיר לעזאזל של המשרד, דבר מוזר שלא תיארתי לעצמי שיקרה בסביבה בוגרת של משרד לעריכת דין. אני שמה לב איך שתי המזכירות תמיד מחליפות מבטים כשהוא חולף על פניהן לשירותים ובחזרה, וכמעט מנתקות ללקוחות המבקשים לדבר איתו מרוב שהן נחנקות מצחוק. הבוס הגדול של המשרד, גם הוא תמיד אומר לי כמה שעורך הדין המסכן מוזר, הולך באופן נוקשה ועושה עבודה חפיפה בתיקים שנופלים עליו.

כשרק נכנסתי למשרד גם אני השתתפתי בלעג הקבוצתי ובבושה אומר שרציתי למצוא חן בעיני העובדים. בהמשך ראיתי כמה הם נבזים כלפיו והתחלתי להוריד פרופיל, ולאחר זמן מה הוא הציע לי טרמפ. בנסיעה החלפנו כמה מילים, והבנתי שהוא הולך מהעבודה לבקר כל יום את אמו בבית אבות קרוב לביתי. ניהלנו שיחה על עקרונות ואידיאולוגיה, אם אני זוכרת נכון והתרשמתי ממנו שהוא בחור מאוד מעניין למרות גישתו הנוקשה וכמה תחומים.

אני לא אומרת שהוא פתאום נהפך ל"נורמאלי" בזכות הנסיעה, ואני לא בטוחה שבכלל יש הגדרה למושג הפשתני "נורמאליות", הרי אנשים מפרשים זאת כאדם רגיל, דומה להם וחסר ייחוד. פניו של האדם בנורמה משעממות ללא רבב, גופו ממוצע ולסיכום, כל הלכותיו סטנדרטיות. אז הוא טיפה צולע, הולך כפוף, טיפה מבוגר ויש לו מבטא לא מוכר. לפעמים הוא לא מבין כשמבקשים ממנו משהו וצריך לחזור על הבקשה במילים שונות, הוא תמיד מסתגר במשרד שלו וכשהוא מגיח החוצה הוא טיפה מסורבל. אבל בסל הכל הוא בן אדם, וגם אם יש בו משהו שונה טיפה זאת לא סיבה ללעוג לו.

אתמול, כשהוא נתן לי טרמפ, לרגע שכחתי את כל הגישה המתחסדת בה נקטתי עד עכשיו (וכתבתי אותה בפוסט) וגם אני צחקתי עליו בליבי. הוא הפעיל את הרדיו ותכנית על כאבי ברכיים שודרה. התגובות שלו למשמע מעללי כאבי הברכיים הצחיקו אותי. כל אדם נורמאלי אחר היה מעביר תחנה למוזיקה או חדשות, אבל הוא לא רק השאיר את התחנה אלא גם הגביר והגיב לנשמע? זה כבר היה יותר מידיי.

נתקענו בפקק והוא נהיה רגזן (אני מניחה שגם בגללי, לא משנה כמה אדם יסתיר את מה שהוא חושב, הוא תמיד ישדר את זה בדרך זו או אחרת), עד שבשלב מסויים הוא הוציא אוויר מפיו בקול "פווווו" גדול.

"אתה יודע, אתה לא צריך כל כך לכעוס בגלל קצת פקק. אני חושבת שהכל עניין של בחירה", אמרתי לו. הוא הגיב בפליאה ואמר שברור שהוא עצבני, הוא לא הטיפוס המחכה, לחכות זה בזבוז זמן גדול, ולפעמים הניסיון להרגיע את הכעס על הכבישים לוקח יותר אנרגיה מהכעס עצמו. הוא אמר לי שכשהוא הולך לבקר את אמו בבית האבות יש שעה מסויימת בה הוא תמיד מתחייב להגיע כדי לשחרר את אחותו מהמשמרת על האם. בנוסף, הוא אמר שהוא יכול להסתדר עם נסיעות ארוכות, ושהוא היה שעות בדרכים מידי יום בעבר, כשעבר במשרד בקיבוץ. הוא אמר שלשמוע רדיו וליסוע יכולה להיות חוויה מאוד נעימה.

"כן, אני מניחה ששמעת תכניות יותר מרגשות מעל כאבי ברכיים", העלתי את הנושא והוא השיב שדווקא הוא גם סובל מכאבי ברכיים ולכן הנושא נוגע בו אישית, ובכל זאת לא מעניין במיוחד. צחקנו קצת ובדיוק הגעתי לבית.

אני שופטת אנשים יותר מידיי, בלי באמת לנסות להבין את המניעים שלהם. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי זה מה שהופך אותי לאנושית, הרי בני אדם בתוך חברה סגורה תמיד ייצרו מעמדות חברתיים כלשהם. תמיד יהיה הקורבן, תמיד יהיו הפופולאריים ומסביבם נגררים מזדחלים.

אתמול ושלשום יצאתי למרכז לבלות לאחר הפסקה של חצי שנה, ונדהמתי כמה החברה השתנתה שם, במהלך חצי שנה בסך הכל. שלשום פגשתי בחור אחד, צעיר ממני בשנה, חתיך במיוחד, שמסתבר שאמא שלו לימדה אותי מדעים ביסודי (והיתה אחת המורות האהובות עלי). אתמול ראיתי מישהו שהתחיל איתי בדרך מאוד נחמדה - הוא עשה לי דימיון מודרך של לחשוב על תחושה משמחת שחווית לאחרונה, להפוך אותה לכדור של צבע, טעם, איזור בגוף ואז הוא התחיל לטייל עם אצבעותיו על גופי, כאילו זה הכדור שמשוטט ומתגלגל. בעקבות כל האירועים האלו חלמתי חלום.

בחלום הייתי בשיעור של אותה מורה למדעים, רק שהיא הישתנתה מאוד באופייה ועשתה לנו שיעור מלמד על איך לנקז מחשבות שליליות. השיעור התחיל בדימיון מודרך (מעניין מאיפה שאבתי את הרעיון המדהים הזה!), בו היא אמרה לנו לעצום את העיניים ולחשוב על דבר אחד המהווה מועקה בעינינו עכשיו, ולהתחיל להפוך אותה לממשית. לדמיין באיזה איזור היא נמצאת בגוף, מה היא גורמת להרגיש ואיך אפשר לגרש אותה. אני חושבת ששיניתי את הדימיון המודרך מהמציאות (רגש חיובי) לחלום (רגש שלילי) משום שהדימיון המודרך שחוויתי לא היה משמעותי בעיניי כלל. הוא היה אמור לעשות לי הרגשה טובה, אך בפועל זה היה סתמי ביותר, לעומת האפשרות לסלק מחשבות שליליות, שזו פעולה אפשרית, שאמא שלי תמיד עזרה לי איתה. תמיד כשהיא ביקשה ממני לתאר את הרגש זה עזר לי להתמודד איתו. דבר מופשט יכול להישאר לנצח, אך אם הופכים אותו למגושם, יותר קל לגרש אותו, הרי יודעים מול מה מתמודדים, ומבהירים ממה הרגש נובע. לעומת השיעור המעולה של אותה מורה למדעים לשעבר שלי, סופו היה מאכזב בחלום. היא נתנה לנו הרצאה קצרה השוללת את כל הדימיון המודרך שלימדה אותנו בתחילתו, אמרה כמה שהדבר לא נכון, לא עוזר, ושזה סתם ניסיון כושל לעסוק במיסטיקה, לפחות לדעתה. הרגשתי שחטפתי מהלומה קשה, הרי היא היתה מורה כל כך טובה שמדברת בכזו בורות פתאום. לאחר השיעור היא הקפיצה אותי הביתה במכוניתה, ואמרתי לה כמה שסוף השיעור היה מיותר בעיניי. אמרתי לה שאני חושבת שיש קשר בין הגוף לנפש, אחרת, איך ייתכן שכשרע לנו נפשית אנו יותר פגיעים למחלות? למה כשאנו עושים ספורט הגוף משחרר הורמונים המשפיעים לטובה על מצב הרוח? הסברתי שאני בדיעה שונה, שהדרך הטובה להתמודד עם נפש פצועה היא לראות אותה, במלוא הדרה.

When I look in the mirror
I can't see a thing
Besides the loneliest thing
I ever seen

I see a creature
Surrounded by misery
It looks at me sadly
Says hallo

And I feel re
Because the creature that looks at me
Isn't myself
It's just a
Reflection

כרגע הכל בגדר עבר.

שני נושאים מעסיקים אותי במיוחד בתקופה האחרונה, החבר ושואה, או לחלופין - המצב החברתי שלי והלימודים.

אתמול, לאחר שרצתי, הייתי חייבת לקלקל את כל מאמציי ולבלוס פנקייק ולהחזיר לעצמי את מאזן שומניי הרבים. במילים אחרות, סבתא שלי הזמינה אותי לזמן איכות ולא יכלתי לסרב. הלכנו למקום חדש שרק נפתח: "בית הפנקייק". בכניסה הייתה התקהלות של הרבה נערים בגילי. זהיתי את חלקם כמי שהיו בשכבתי בחטיבה. הם לא זכרו אותי, אולם דווקא מכיוון שהכי לא ציפיתי אליו, הגיע זיהויי: "את לא היית עם X?" יופי. בדיוק לזה חיכיתי - זיכרון צורב. זה תפס אותי לא מוכנה והייתי קצת בהלם, שפתאום אני רואה מישהו מהתקופה הדוחה ההיא, התקופה שאני רק מנסה להדחיק. עכשיו אני קוראת סיפור קצר של ש"י עגנון הנקרא הרופה וגרושתו, וזה עשה לי עוד זיקה לעבר. לאחות היפיפיה, דינה, עיניי תכלת - שחורה, ובעברה היתה עם אחר. ארוסה ובעלה הרופא לא מסוגל לשאת את המחשבה והופך לאובססיבי בנוגע לאותו זר "מנוול". האובססיביות משתלטת עליו והוא כבר לא פועל בהיגיון, וממרמר את חייו ואת חיי אשתו. יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה גם על הקשר הנוכחי בו אני נמצאת, בן זוגי משווה עצמו שוב ושוב לאותו X, עד כמה התקדמנו אז לעומת המצב איתו, ועוד. אני כל כך מקווה שזה ייפסק בקרוב..

"אמרתי לה כל התחלואים לא באו אליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אישה חולנית לטפל בה. אלף חרטות נתחרטתי על כל דיבור ודיבור ואלף פעמים חזרתי עליהם." 

הקישור השני בין "הרופא וגרושתו" לערב של יום האתמול הוא שיחה שהייתה ביני לבין סבתי. דיברנו על ניצולי שואה, היהודים שחיו בגטאות ולא ראו אוכל זמן רב מידיי. לאחר המלחמה, היא נזכרה וסיפרה לי, הם קיבלו כספים מגרמניה על עוגמת הנפש, ולמרות שהם חיו בפאר ובעושר רב, נחרטו בהם הצלקות. סבתא שלי התארחה אצל חברה שהיתה לה כשהיו ילדות, שהיתה לה אמא פולניה ששרדה את השואה, והיתה לבושה בהידור, וכל הבית היה מפואר. בארוחה האוכל שהיה מוגש היה מרהיב, אך מרגע שהניחה את האוכל, היתה אוכלת במהירות בידייה, ללא נימוסים ובחזירות. והם היו צוחקים עליהם, בני הדור הצעיר, קוראים להם "סבונים" ולועגים לטירוף שהיה אוחז בהם עקב הטראומות שעברו. אני מוצאת את המצב דומה מאוד ליחס הציונים ה"אשכנזים" כיום כלפי כל מי שזר להם או טיפה שונה, כמו רוסים, ערבים ואתיופים. בימינו, אירופאים הכי נחשביםף בעות שפעם היו מפונקים ומוזרים. איך שהגלגל מתהפך.

אני פשוט חייבת לעשות הרגל כזה לקרוא כל חודש אוקטובר את "לילה אחד באוקטובר הבודד", בדיוק לפי התאריכים של הימים התואמים את הפרקים בספר.. ובשאר הזמן להיגמל למקרוא אותו שוב ושוב, בסוף יימאס לי ממנו בטרם עת.

הימים עוברים בקצב מסויים, מן חלום איטי ומתמשך. אני כבר בכלל לא מבדילה בין חלום למציאות. והחלומות.. הם מוזרים, על אנשים מטדירים ומקומות בעליי אוויר דחוס וסמיך. התנועות איטיות ומתמשכות, הקולות מעומעמים, ואז בקונטרסט מובהק למציאות, הכל צורם. המגע מגרד ומחוספס, הסביבה דלילה וכואבת. הגוף הגשמי שלי עדיין בחלום, עדיין בתחושה הרגועה. עוד לא התעוררתי. רק כמעט.

הגשר גבוה וצר. כשהייתי קטנה פחדתי לעבור והייתי מביטה מצד אחד של הגשר, רואה את כל הקרובים אלי חוצים אותו בבטחה. ניסיתי כמה פעמים לחצות אותו, הרגליים שלי רעדו. הרוח סתרה בפני, ניסתה להפיל אותי. הגשם הרטיב אותי ובגדיי הספוגים והכבדים האטו את הליכתי. מתוך כהות חושים ניסיתי לקחת עוד צעד וכמעט מעדתי. נבהלתי כל כך ונאחזתי במעקה בחוזקה, אך הוא חרק. אנשים היו חולפים על פניי, הם ידעו איזה צעד לקחת, איך ללכת על הגשר. כל פעם מחדש כשעליתי על הגשר לא הצלחתי לעבור את החצי. ויתרתי וחזרתי על עקבותיי.

מאז גדלתי, הסתכלתי על ההולכים על הגשר ולמדתי את צעדיהם. אני כבר לא רועדת ואני הולכת בבטחה, אבל נסיונות העבר השאירו בי חותם ואני מפחדת.

אחרי הבית ספר, כשעליתי על האוטובוס, כמו תמיד חיפשתי מקום ריק לשבת בו. אולי אני אגואיסטית או סטרילית, אבל אני מעדיפה לעמוד מאשר לשבת ליד זרים ולכן, כמו תמיד באוטובוסים מלאים, תפסתי טריטוריה באחת הפינות ועמדתי. באחת התחנות עלה לאוטובוס אדם מבוגר. תחילה חשבתי שהוא כרטיסן משום שלבש מעיל כחול סמכותי, דומה לכרטיסנים. הוא נעמד מולי ושמתי לב שהוא נראה טיפה מוזנח. היתה לו גיבנת קטנה, שיער שחור עם גווני אפור וזיפים של כמה ימים. הוא הסתכל אלי והתחיל למלמל מילים חסרות פשר, אך מכוונות אלי. טיפה נלחצתי ושאלתי אותו "מה?" והוא מצידו ענה "העיניים" ועשה תנועות התפעלות. חייכתי אליו חצי חיוך והחזרתי את מבטי אל החלון. היה לו ריח מעופש.

כמה דקות עברו והמלמול חזר, ניסיתי להבין מה הוא אומר ושמעתי קטעי משפטים. משהו בסגנון של "זכוכית.. מסעדה של פירות ים.. רק בעיר התחתית.. הבנזין עולה על המים ופרידה היא כבר לא פרידה." הוא התחיל להראות לי בידיו את גודל המנות של הדגים, אם אני לא טועה. בשלב הזה נרגעתי, הבנתי שרוב הסיכויים שהוא לא הולך להזיק לי בשום אופן והרשתי לעצמי לנסות להבין אותו באמת. הייתי אומרת שיש לו סכיזופרניה או בעיה פסיכותית אחרת. ברצף המלמולים שלו שמעתי אותו שואל אם "אקטיבי או פאסיבי?" ולא הבנתי למה הוא מתכוון, אז הגבתי "לא יודעת, יכול להיות.."והוא קנה את זה והנהן במרץ. תחנה אחרי זה הוא ירד, שפוף וגלמוד.

אז עכשיו, כשאני אמורה לחרוש על החומר שלי לבחינה למחר, במקום ליישם את חובתי אני מוצאת את עצמי שוב מול המחשב, כותבת ואוגרת פוסטים לא חשובים מספיק בשביל שאפרסם. מי יודע, אולי דווקא את הפוסט הזה אוהב מספיק ואעיז ללחוץ על 'שמור' ללא טיוטה.

היום בארוחת הצהריים ישבנו אמי, החבר שלה ואני מסביב לשולחן. היתה שיחה נינוחה ורגילה, שבה אמא שלי שיתפה אותנו בחוויות שלה מההתנדבות שלה במחלקה האנקולוגית, כשהנושא עלה. בן הזוג של אמי שאל אותי אם יצא לי או לחברות שלי בגילי להרגיש שסוף העולם הגיע בסך הכל משיברון לב. כמובן שהמסר של השאלה הוא שהוא מאוד מתנגד לקיצוניות ולנמהרות של בני שכבת גילי, ושמה שבאמת חשוב זה הבריאות הפיזית. על החשיבות של הבריאות הפיזית אין עוררין, אולם אני חושבת שיש לתת משקל יותר רציני גם למה שמתחולל ברבדים היותר פנימיים.

הרגשה גופנית טובה היא תנאי לחיים טובים. אפילו בייצרים הכי פשוטים שיש, כמו הצורך להשתין. ברגע שאתה מתאפק המון זמן, זה הופך לסבל נוראי, והסיפוק שלאחר יציאת הנוזלים עצום. כמובן שאם מדובר בסרטן החיים הופכים לסבל עלי אדמות. הכאב המוחשי, ההרגשה המאיימת ותיפולי הכימוטרפיה המייגעים (או דרכים אחרות להתמודד עם המחלה). שורה תחתונה, סרטן ושאר המחלות הפיזיות הם מצבים בריאותיים מאוד קשים ומאוד כואבים שגם משפיעים על הנפש, ואני לא מאחלת לאף אחד להגיע אליהם.

לעומת זאת, גם לבעיות נפשיות יש מקום חשוב בעיניי ואני בדיעה שאין להמעיט בערכן לעומת סרטן וכדומה. שיברון לב, שיכול לגרום לדיכאון ריאקטיבי זה אכן דבר קל ובר חלוף, שמשפיע על הנפש לזמן מוגבל בלבד, אך מה אם הוא יהיה רציני יותר ויהפך לפטולוגי? אדם בדיכאון הוא אדם זומבי, ללא חשק לצאת מהמיטה (ברוב המקרים), ללא תיאבון וללא רוח חיים. מה השוני הגדול בין המצב הזה לסרטן קטלני בגילוי מאוחר? בשניהם רובצת אותה פסימיות נוראית. נקודה נוספת ראויה לציון היא העובדה שבני נוער בגיל ההתבגרות נשלטים על ידי ההורמונים שלהם. הכל אמוציונלי, שמחה לא מוסברת רגע אחד ועצבות נוראית בשני. ההשערה שלי היא שכל נער שילך לפסיכיאטר יאובחן מיד כבעל הפרעה דו קוטבית, ואני מודה שגם אצלי זה קורה. יש ימים שמצב הרוח שלי יכול להשתנות בקיצוניות אף בחמש פעמים. נערים הם מאוד אמוציונלים, ושיברון לב יכול לגרום לקריסה בסדר גודל עצום בשביל נער מתבגר. בגילאים האלה קשה מאוד להכניס לפרופורציות את החוויות המסעירות.

אני לא יכולה לומר שדיכאון גרוע מסרטן או להפך, אך מה הטעם להכניס את שניהם למשוואה אחת?

אני חייה טרגדיות, ולא לשם המזוכיזם או ההקרבה העצמית, אלא רק לשם הבידור.

טרגדיות הן הכי מעניינות, הכי מושכות אותי. אני רוצה להכיר את האנשים השוליים, אלה שנמצאים בתחתית. אני רוצה לעזור להם, אולי לחיות במקומם את הסבל.

קראתי בלי סוף על הפרעות אכילה, חיפשתי את אותן בנות באנטרנט ודיברתי איתן. רציתי לדעת על חייהן, לעזור להן להתגבר על המחלה. שמעתי אותן בוכות, זועקות לעזרה, פוגעות בעצמן. ניסיתי לעזור להן, החבאתי את מקל ההקאה, שיכנעתי אותן לאכול גרגר של לחם, אך בתוך תוכי הייתי מרותקת. הבטתי בחור ללא תחתית בו הן שקעו, אולי טיפה יותר באגואיזם מאשר רצון טהור להצילן, הרי בתוכי ידעתי, הסיכויים שבאמת אצליח לעזור היו קלושים, ובכל זאת מתוך בחירה נשארתי לצפות.

תקופה נוספת בחיי התמקדה בהתעניינות בחולי מניה דיפרסיה, סכיזופרניה והפרעות התנהגותיות ואימפולסיביות למיניהן. ראיתי את הסרט "נפלאות התבונה" על סכיזופרן שמתמודד עם מחלתו ללא כדורים פסיכיאטרים והדבר הסב את התעניינותי. וביקשתי מאמי הרצאות רבות בנושאי מחלות הנפש. פעם היא סיפרה לי על "אלי דנימרק", גבר שהכירה כשהיתה נערה, כבן 40, שהיתה לו מניה דיפרסיה ומשיכה עזה לדנימרק. הוא היה מסתובב ברחובות, כולו היפרקטיבי, עליז, מדבר במהירות שיא, ושאר התבחינים. במצב המניה הוא היה מחליט לטוס לדנימרק והיו מחזירים אותו לארץ במצב דיכאון עמוק, כל פעם מחדש. לפני כמה שנים טובות קראתי ספר על ילד שסופר לבנים בקיר, הלוך ושוב. גם הסיפור שלו ריתק אותי והתחלתי לחקר את הנושא של הפרעות התנהגותיות.

בנושא הסמים למדתי הכל, ולא רק מהסרטים שמקרינים בבית הספר בנושא, אלא באמת קראתי, למדתי וראיתי סרטים. פוליאנה פ' הפכה להיות אדם קרוב לליבי, ג'ארד לטו הדהים אותי במשחקו הנהדר ברקוויאם לחלום, ובמהרה הפך להיות מושא הערצתי, הולדן קולפילד כמעט גרם לי לרצות לנסות בעצמי אפילו מהטריפ הנהדר שחווה. שי מהספר "מישהו לרוץ איתו" עניין אותי כל כך, עד שכיוויתי להיכנס לסיפור כדי להיות קרובה אליו וללמוד להכיר אותו. כמובן שהכל רחוק ממני, ובחיים לא אגע בסם, אבל העניין שלי רק גובר עם השנים. עוד מקרה להוסיף לאוסף, עוד סיפור מרתק על אנשים שנשבו בסם.

מזוכיזם גם כן היה נושא שנמשכתי אליו. בתור ילדה קטנה בת 12 מצאתי את עצמי יושבת, כשלידי דף ועט, ואני מתחילה לתאר לפרטי פרטים את הסבל הנפשי שפוחת אצל נערה כאשר היא נותנת לכאב הפיזי להשתלט עליה, אולי אף מתמוגגת מכך. תגידו לי איזו עוד ילדה שפוייה כבת 12 מעזה לכתוב דברים מזעזעים שכאלו?!

אף פעם לא הייתי חולה בעצמי, פיזית או נפשית. לא ששתי להכאיב לעצמי, לא נתקלתי בבעיות במשפחה, בחוג חבריי המצומצם, או בשום דרך אחרת, ובכל זאת מאז ומתמיד נמשכתי לסבל, לכאב ולטרגדיות, והסיבה לכך נשגבת מעיני.

-מה משמעות החיים היקום וכל השאר?
-משמעותם שווה דבר אחד ויחיד בעל שמות רבים והראים על כבודו.
 אם אני אגיד לך, הדבר הזה ילך איתך לכל חייך.
-אה?
 ומה הדבר הזה?

-תחת, תוסיק, אכוז,הוד יקרותו, ישבן, השלמות, אחורים, ועוד.

העצבים נשלחים מגופי כמו שלוחות, נהפכתי לחיה רצחנית.

במבט לאחור לא היה שווה בכלל לצאת מהבית.

הציפורלה היה סופר מוצלח אבל כל השאר חסר טעם והשאיר טעם רע. אפילו מיציאות אני כבר לא נהנת. יאיי מי, החיים יפים.

כבר יומיים שהעיניים שלי מתעתעות בי ואני רואה מישהו שממש רציתי אותו בכל מקום, גם אם הדבר לא הגיוני. היום בבוקר, בדרך לבית ספר ראיתי את הגב שלו, אפילו העורף והידיים היו זהות לו (מי אם לא אני אדע), אך כשהוא סובב את ראשו יכולתי לראות זיפים מזדקרים מסנטרו, זה לא הוא. יצא לי לראות אותו גם בציפורלה, שזה מאוד לא סביר ואני יכולה להישבע שראיתי אותו אתמול לפחות חמש פעמים. אני משתגעת.

לאחרונה אני מאוד עייפה, ומקדישה לשינה זמן גדול מידיי בחיי. בזבוז זמן מוחלט. אני מותשת מהלימודים גם אם אני לא משקיעה בשיט ובכלל, עייפה מהמציאות הקודרת שתקפה אותי פתאום. יש לי הרגשה שהכל בגלל הבית ספר המדהים שלי. אין לי כח לקום ללימודים, לכיתה ולחברים. אין לי מספיק עניין בחיים, וללא אקשן אני אבודה.

לפחות בתקופה האחרונה דבר אחד מאוד עוזר לי, התחלתי ללכת לחדר כושר ואני כבר מרגישה שאני מתחזקת והופכת לבריאה יותר. הספורט מוסיף לי המון תוכן לחיים, מוטיבציה לצאת מהבית. כשאני מתחילה אימון אני ישר מפוצצת אדרנלין ויכולה להמשיך שעות על ההליכון, גם אם הדופק שלי גבוה. באימון האנאירובי אני צריכה יותר לדרבן את עצמי, אבל אחרי שאני מתחילה אני כבר רצה עם זה. אני מרגישה נוח עם עצמי יותר, גם אם אני יודעת שיש לי עוד הרבה מאוד על מה לעבוד.

אז חברה שלי במצב קטסטרופלי, אני בתקופת מבחנים ומפוצצת עבודה בביביסיטר בכל רגע פנוי שנשאר. אל לי לשכוח את העובדה המצערת שנעלמה לי המוזה. בכל זאת, אסור לי לשכוח את האופטימיות.

לפחות אני יודעת שהחברה שלי בחברה טובה, שכולנו דואגות לה ולבריאותה, המבחנים ייגמרו בעוד חודש וחצי ואז אהיה חופשייה, בייביסיטר זו עבודה וצריך לברך על כל עבודה שרק תבוא (ואני מרוויחה המון). בעניין המוזה, זה בא בתקופות, היא תחזור.

הייתי צריכה לעשות איפוס מחשבתי של השליליות שתקפה אותי.

תחושת הזמן נמוגה והתנדפה עוד מלפני זמן רב.

הכתיבה זורמת יותר, נותנת לי אשליה שאני כותבת בשפה גבוהה ועשירה יותר גם אם ההפך הוא הנכון. הכל חלק וקל יותר, אפילו הנגינה בגיטרה שחשבתי שתשתנה לרעה.

הוא היה נחמד, גם אם חשבתי שהוא מגעיל לפני שנתן לי את השוטים. הלכתי בתוך ה"מנהרה" כמו שהוא קורא לזה.

כל כך הרבה דברים אני אשכח מחר מהלילה הזה, אז אני רוצה לציין כמה עובדות כדי שאזכור. הגדול ניסה לגעת לי בחזה כמה פעמים כשהייתי מטושטשת, לא שמתי לב לזה ולא שלא שמתי. זה פשוט קרה. יש איזה אחד שקראו לו ארז אבל מסתבר שקוראים לו נמרוד, לא שאני יודעת מה הפואנטה של מה שאני כותבת. לפחות אני מסוגלת להקליד משהו עכשיו.. כשהלכתי עם ההוא לבית שלי הרגשתי שאני חייבת לשירותים, והייתי יכולה אפילו להשתין תוך כדי הליכה, אבל ידעתי שהוא שם ושגם אם עכשיו לא איכפת לי שיראה, כשאהיה צלולה זה יהיה מאוד משנה.

מה שהכי מעצבן אותי זה שההוא בכלל לא התייחס אלי, רק ביקש "סליחה" נונסטופ. לא סלחתי לו, מן הסתם, כי הוא לא התכוון באמת לסליחה. הוא לא יודע עד כמה הוא פגע בי עד שבגללו שתיתי את כל הזבל הזה. בגללו עכשיו אני במצב העגום הזה.

פאק, אני כל כך הולכת להצטער על הפסט הזה מחר.. אבל אני לא יכולה שלא לפרסם אותו בבלוג. בכל מקרה אחרי ששיניתי את המספר אף אחד שאני מכירה לא אמור לקרוא את הבלוג שלי. ואם כן, בבקשה תכבדו את הפרטיות שלי ולא תספרו לאף אחד מה שקראתם.

העיניים שלי שורפות וחם לי, אבל אני יודעת שהלילה עוד ארוך מכדי שאצליח להרדם. כנראה שמחר כשאקרא את הפוסט הזה אבין מה הולך בתת מודע שלי, כי עכשיו אני לא צלולה במיוחד.. אני פטטית. לשתות פעם ראשונה בחיים שלי רק בגיל 16?! טוב שאני לא אמות בלי לדעת איך זה להשתכר.. מחר אני צריכה לחרוש על הלימודים כמו שעף פעם לא ישבתי על התחת.

ואני גם צריכה להתכונן להאנג אובר.

חה! איזו כותרת דבילית בחרתי.

נ.ב:

עכשיו כשאני מסתכלת במראה אני רואה את עצמי באור חיובי יותר, אני יותר יפה מאיך שדמיינתי את עצמי או זכרתי את עצמי. אולי אני טיפה אדומה וסמוקה, אבל יש לי עיניים ממש בהירות ופנים פרופורציונליות. אף ישר, פה בשרני ונחריים קטנים. אני מרגישה מגוכחת שאני בכלל כותבת את זה.

זה מתסכל.

לא משנה עד כמה אהיה טובה, תמיד יווצר מצב בו לא מרוצים ממני.

אז ירדתי לשלוש יחידות ואשלים לחמש בעתיד, גם אם הדבר ירתיח את אבי. בספרות ותולדות האמנות "טוב" בחיים לא יספק את אמי.

"דלתות יפתחו לכל אשר תלכי, יש לך שכל." ואם אני לא רוצה? מה אם אני ממוקדת בשאיפותיי?

לא משנה כמה שאשמר מאלכוהול וסיגריות, תמיד יחשדו בי. אם אמרתי לאמא שלי שהיתה גסת רוח, עברתי גבולות באופן דרסטי והיא מתביישת בי.

למה תמיד כשהיא מעירה לי על דברים שאני עושה היא חייבת לומר שהיא כועסת על עצמה שלא התעקשה על כך בחינוכי? רגשות חרטה תוקפות אותי עד שאני מתעשתת ומבינה שאני לא חייבת להיות תמיד מושלמת.

ולא, אני רוצה שתבינו שאני לא מושלמת ולא מתיימרת להיות. רק לשנות את זווית המבט; הרבה אנשים בגילי גרועים הרבה יותר ממני, על פי מד ההורים. אני רק רוצה שיעריכו אותי ויקבלו אותי כפי שאני.

אני לא מושלמת, אבל אני ראויה להערכה.

יש אצלי בבית מתקפת נמלים המגיעות מהקירות. הדוחות האלו כרסמו אבנים, שיש, סיד וכל דבר שבא ליד (או לפה). יש פעמים שהאמבטיה או הכיור שחורים וזזים, כל הבית נחיל שלם של נמלים. כמה גאוניות הן יכולות להיות, לחדור דרך סדקים כאלו שהן עצמן יוצרות? עבודת צוות שלא מן העולם הזה. תארו לעצמכם כמה ממלכות תת קרקעיות קיימות ברגע זה מתחת לבית שלכם. הנמלים מצויות בכל מקום. על האדמה, כבישים, מבנים, טבע, שטחים חקלאיים ועוד. רק במים, תודה לאל, הן לא מצאו את הדרך לחיות, למרות שאני משערת שמתישהו הן ימצאו דרך לשרוד גם שם.

הן חזקות באופן לא יתואר, חכמות הרבה יותר ממה שהיינו מצפים מהגודל שלהן ויש ביניהן תקשורת מדהימה, אולי אף יותר משלנו בני האדם. תארו לעצמכם שאנחנו היינו חיים רק בקיבוצים קומוניסטים, כשהיחיד נחשב לאפס לעומת החברה? בני האדם מפוצצים באגו במקום בשכל, ולא מבינים שככל שהם נבדלים בפני עצמם יותר, ההישרדות יעילה פחות, והישרדות היא הדבר החשוב ביותר לכל החיים, דבר בו הנמלים מצטיינות. כל נמלה עומלת במשך כל הקיץ עבור פירורים של אספקה לחורף, והתוצאות מרשימות, הרוב שורדות. בני האדם אינם מתוכנתים לעבוד ביחד כך, הקפיטליזם שולט בנו וכמו האמרה המפורסמת 'טיים איז מאני' - אף אחד בחיים לא יעזור לאחר או יקבל ממנו דבר. נראה שאנחנו צריכים ללמוד משהו מן החכמה הפשוטה של הנמלים.

אני לא אתפלא אם הן האחרונות שישרדו, אחרי הכל. הרי בני האדם ירצחו את עצמם במלחמות וזקנה בעוד שהנמלים יאכלו את הגופות. כשבעלי החיים למיניהם יכחדו, גם אותם הנמלים יאכלו. עד שהנמלים יטרפו את עצמן, הן כבר יחסלו את כל השאר. יש זני נמלים שהתפתחו עד כדי כך שהן מסוגלות לאכול בשר חיי, בני אדם וחיות בעודם בחיים ולא מסתפקות רק בנבלות. האין זו אמנות שאין למעלה ממנה? הנמלים רוצות לחיות והן הצליחו לקבל זאת, על חשבון האחרים. עד עכשיו ציירתי אותן כחיות טורפות, אך הן מסוגלות להתקיים גם על הצמחים- פירות, ירקות וקטניות.

אז עכשיו, אחרי הסקירה המעמיקה (והחופרת) שלי על הנמלים, אני חושבת שמצאתי את הצידוק שלי לתחביבי לרצוח אותן, דבר שאני עושה מאז שאני זוכרת את עצמי. בין עם מעיכה, הטבעה או ריסוס. הנמלים תמיד יהיו שנואות על ידי, משום שהן חכמות ממני, חזקות ממני, ותמיד, אבל תמיד, מנצחות אותי.

פתאום אני רואה כמה נרקיסיסטית אני. הביטחון שלי צומח רק כשבנים מתחילים איתי..

אני שמה לב שהבלוג נעשה לאחרונה הרבה יותר קצר ובלי זיבולים O: התקופות מתחלפות. ומהר מאוד חזרתי לפוסטים הארוכים..